האודישן

את הסינון הראשוני עברתי בקלות. בחור עם ניסיון בתחום. נורמלי עם שריטה קטנה, עובר מסך טוב. נראה לי שבהפקה אפילו סימנו אותי כמתמודד עם פוטנציאל להגיע לחצי גמר ואולי אפילו לגמר. למזלי, לפני שהלכתי נזכרתי להגיד להם שאני מסורתי, ככה שלא יפילו עלי באודישן משהו שיגרום לי בעיות. רק מילים טובות.

בשבועיים שלפני האודישן המצולם עשיתי בינג' על שלוש העונות האחרונות. ראיתי מה השופטים אהבו יותר, ומאיזה דברים צריך להיזהר. במיוחד התמקדתי בגליה, שאותה כמעט אף מועמד לא עבר. כי מי שעובר את גליה, כמעט בטוח נכנס לתוכנית.

בלילה שלפני האודישן דווקא ישנתי מצוין.

האודישן היה הרבה יותר מלחיץ ממה שחשבתי. קודם כל זה המצלמות. והאיפור וכל האנשים שמתרוצצים מסביב. והם גם מצלמים כמה מתמודדים במקביל, מה שלא ממש תורם. בדרך כלל אני צריך את השקט שלי כדי שהסיפור יצא מושלם.

כמובן שגם החוקים של האודישן מסבכים את המצב. קודם כל צריך לגמור את הכל תוך שעה וחצי. והטקסט חייב להיות בדיוק, אבל בדיוק חמש מאות מילה. והחידוש שהתחיל בעונה הקודמת. המחשב פולט רשימה של עשר מילים אקראיות, וצריך לשלב אותן בסיפור. המינימום זה לפחות חמש מילים. אבל עדיף כמה שיותר. בעונה הקודמת רק שני מתמודדים הצליחו לשלב את כל עשר המילים. לפחות ידעתי שאני לא אקבל מילים גסות, כי הם זכרו את הבקשה שלי. לא שזה עזר. איזה מילים קיבלתי, חשבתי שאני מת. אַרְסֵנָל, מָרִימְבָּה, שְׁדֵמָה, פּוֹלוֹנְיוּם, חֶבְיוֹן, תְּעוּפָה, חֲצָאִית, קְמִיצָה, פָּאתּוֹס, אִזְמָרְגָּד.

איך אני אמור לייצר סיפור עם כל המילים האלה? מזל שהמחשב שההפקה נתנה מחובר לרשת, כי בכלל לא ידעתי מה זה מרימבה. לא היה לי שום רעיון. בלק-אאוט מוחלט. בדרך כלל הרעיונות הכי טובים קופצים לי לראש כשאני נוהג, או באמצע קריאת התורה בשבת. אבל התביישתי לבקש שיתנו לי לצאת באמצע האודישן לעשות סיבוב ברכב.

ניסיתי להתחיל מרשימת המילים, למרות שבעונות הקודמות כמעט כל מי שעבד ככה לא עבר.

התחלתי לקשקש משהו על סוכנת חשאית חרדית בשם שדמה, שלובשת רק  חצאית אדומה, ונשלחת למשימה בלתי אפשרית לגנוב טבעת שמשובצת בה אבן אזמרגד מרוזנת עשירה בשם מרימבה. היא מרעילה אותה באמצעות פולוניום, ומורידה את הטבעת מהקמיצה שלה. שש מתוך עשר מילים, ואפס מתוך חמישה שופטים. עם סיפור כזה אפילו עט אחד אני לא אקבל.

בדיוק בשלב הזה המפיקה החליטה לעבור להציג דווקא את המסך שלי על המסך המרכזי, שהקהל והשופטים רואים. ישר מחקתי הכל. פאדיחות.

אמנם הקריאה העיוורת של השופטים מתבצעת רק על הטקסט הסופי. אבל כולם ידעו שגם להבלחות האלה של טקסט רבע מבושל הייתה השפעה. אחרת למה מראים את זה? התחלתי להילחץ. כבר כמעט חצי שעה עברה ואין לי כלום. וכשאני נלחץ אני נהיה עצבני. ועצבנות מצטלמת טוב. אז שלחו אלי את המנחה, שכמובן התחילה עם השאלות המעצבנות בסגנון: "הולך קשה, אה?"

האמת שרציתי להכניס לה איזו סטירה, אבל הצלחתי להתגבר. אבל כשהעצבים רוצים לצאת החוצה, הם תמיד ימצאו את הדרך. אם לא דרך היד אז דרך הפה.

"אני בכלל לא מבין את הקונספט הזה" זרקתי לה, מול המצלמות. ופתחתי בנאום מה זה עצבני, אבל שיצא ישר מהלב. שזה בדיוק מה שהם רצו. כמו שאמרתי, עובר מסך טוב.

"השופטים האלה, שעשו קריירה מלמכור סיפורים לכל דורש. מה, גם הם כותבים בלחץ כזה? נכון שבעולם האמיתי הלקוחות רוצים סיפור טוב, איכותי ומהר. וגם הם באים לפעמים עם רעיונות ביזאריים, כמו המילים המוזרות האלה. אבל יש גבול. סיפור טוב לא נולד ככה סתם. סיפור איכותי לא יכול להיווצר יש מאין. זו לא תוכנית כבקשתך. חייבים לערב את הרגש. צריך נגיעה אישית. משהו שהסופר מביא מעצמו."

המצלמה עברה למנחה, שחייכה והתכוונה לשאול אותי משהו. אבל אני כבר לא הייתי איתה. פתאום ידעתי על מה לכתוב. ואפילו איך לשלב את כל המילים.

סיימתי! בדיוק חמש מאות מילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s