ככה קראו לה במשרד. 'הגברת הזקנה'. הם חשבו שהיא לא שומעת, או שהיא שומעת ולא איכפת לה. או שאיכפת לה, אבל להם לא היה איכפת. היא מעולם לא הגיבה. אבל בפנים היא נעלבה. מה זה נעלבה.
זה לא תמיד היה ככה. היו שנים שהיא הייתה הרבה יותר חשובה. ממש במרכז העניינים. שום דבר לא היה זז בלי לעבור דרכה. והיא בכלל לא הייתה לבד, בשנות השיא הן היו ארבע, ופעם כשהייתה תקופה ממש לחוצה גם העבירו עוד שתיים מהכספים לתגבור למשך כמה חודשים. כן, היו זמנים.
אבל עכשיו היא נשארה לבד. האחרונה. ככה זה שהטכנולוגיה מתקדמת. היא ושכמותה כבר פחות חשובות. היום הכל באי-מייל ובאינטרנט. מי בכלל צריך להדפיס משהו היום. שלא לדבר על לשלוח פקס שזה כבר ממש פאסה.
היא עוד זוכרת את השיחה במסדרון בין המנהלים, כשהם החליטו להיפטר מכולן חוץ ממנה. אותה הם השאירו כי היא הייתה הכי צעירה ומוכשרת מכולן. היא לא ממש ידעה איך להרגיש. מצד אחד היא נורא שמחה שהיא נשארת, ושמחמיאים לעבודה שלה. אבל מצד שני מה עם החברות שלה? איך הן תסתדרנה עכשיו? אם יהיה להן קצת מזל אולי יקבלו אותן לעבודה באיזה בית ספר דל תקציב בפריפריה. כיף לא יהיה להן שם.
כבר כמה שנים שהיא לבד, והיא ראתה איך המצב רק הולך ומדרדר. בהתחלה הזיזו אותה לצד של האולם הגדול, ליד חדר הדואר, שכבר לא קיים היום. ואחרי זה למסדרון, ועכשיו היא בפינה, ליד הדלת של המדרגות חרום. אז נכון שהיא קצת מרעישה כשהיא עובדת, אבל בשביל זה לשים אותה בפינה?
כבר בקושי עוברים לידה. אולי פעם או פעמיים בשבוע, מישהו מבקש ממנה להדפיס איזה משהו. פעם עוד היו באים אליה בשביל לסרוק מסמכים. אבל היום מי סורק? מצלמים בפלאפון והופ, זה במחשב.
בחודשים האחרונים היא ממש התחילה לחשוש לעתידה. היא גם שמה לב שלפעמים העבודה שלה לא יוצאת פרפקט וזה הלחיץ אותה עוד יותר.
איזה מזל שיש את יוחאי הטכנאי, שמקפיד לבוא לבקר אותה פעם בשלושה שבועות. הוא בא, מלטף אותה בעדינות ומתעניין בשלומה. ואם צריך, רק אם צריך, הוא מחליף לה את הדיו והדפים.
פינת הקפה 