השרוך

עליתי על האוטובוס. מדהים באיזו קלות המציאות שלנו יכולה להשתבש. האוטו במוסך משלשום וכל החיים שלי בלאגן אחד גדול מאז. היה נורא צפוף. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים נוסעים באוטובוסים.

"תגידו לנהג לעצור! שמישהו יתקשר לאמבולנס." צעקו מהחלק האחורי של האוטובוס.

היה נראה שמישהו התמוטט שם. אולי מהחום והצפיפות. הנהג עצר, ורוב האנשים ירדו. אבל אני נשארתי. לא מיהרתי לשום מקום. הרכב לא יבכה אם אני אקח אותו קצת באיחור.

עכשיו יכולתי לראות שמדובר באישה מבוגרת שכנראה התעלפה, או משהו. לידה כרעה בחורה צעירה, דתיה לפי הבגדים שלה, שניסתה לטפל בה. רציתי להתקרב ולשאול אם אפשר לעזור, אבל פתאום ראיתי את זה.

הבחורה הדתיה הזיזה את היד השמאלית שלה, ומקצה השרוול השתלשל לו מין שרוך חום או אדום כזה.

לבנות יש קטע מוזר עם בגדים. אצלנו, הבנים זה הרבה יותר פשוט. חולצה, מכנסיים וגמרנו. מקסימום מעיל או סוודר בחורף. אצל בנות זה עולם נורא מורכב ומסובך. אינסוף סוגים וגזרות וצבעים ומה לא. והן גם נורא אוהבות את כל השמונצים והחוטים האלה שמשתרבבים ומשתרכים מהקצוות של הבגדים. אצלנו הבנים הכל חלק ונקי יותר. ופשוט.

אבל השרוך הזה תפס אותי, לא הייתי מסוגל להוריד ממנו את העיניים. כבר לא היה אכפת לי מהגברת המעולפת, וגם לא מהמוסך. רק השרוך, ואיך שהוא מתנועע קלות, נוגע לא-נוגע ברצפת האוטובוס. משום מה הייתי בטוח שאני מכיר את השרוך הזה.

פתאום שמתי לב שהבחורה מסתכלת עלי. ירדתי. אני לא יודע מה זה היה הקטע הזה עם השרוך.

התחלתי להתקדם לעבר המוסך. גם ברחוב היו לא מעט אנשים. פתאום מישהו נתקל בי. ככה זה באזור תעשיה, כולם ממהרים.

"סליחה. לא שמתי לב" זה היה נער בגיל תיכון, כנראה הוא מיהר לאיזו פעילות של תנועת נוער, כי הוא לבש חולצה כחולה כזו, עם שרוך.

אם לא הייתי יודע שזה לא אפשרי, הייתי מוכן להתערב שזה אותו השרוך מהאוטובוס. הוא לא היה בדיוק באותו הצבע, וגם כנראה יותר ארוך. אבל כשהסתכלתי עליו הרגשתי שזה אותו השרוך בדיוק. ולא רק שאני מכיר אותו, אלא שגם הוא מכיר אותי.

"אדוני, אתה בסדר?" איך זה יכול להיות? אולי באמת אני קצת לא בסדר.

המשכתי ללכת. אין לי זמן לשטויות האלה. כשהגעתי למוסך, אריה היה בדיוק מתחת לאיזה מסחרית. הוא צעק לי שהאוטו מוכן, ושאני אקח את המפתחות מהקופסה שעל השולחן. חיטטתי שם בין כל הצרורות של המפתחות. אפשר ללמוד הרבה על הבן אדם לפי צרור המפתחות שלו, אבל כבר נהיה לי מאוחר למחשבות פילוסופיות כאלה.

ואז הוא היה שם. שלושה מפתחות היו מושחלים עליו, ובקצה היה לו קשר כפול חזק כדי שהם לא יפלו. הקצה השני שלו נח בדיוק על הצרור שלי. הוצאתי בזהירות את המפתחות שלי, נזהר שלא להזיז את השרוך, כמו בדוקים, ורצתי לאוטו.

התיישבתי, וישר נעלתי את הדלתות מבפנים. אני לא חושב שאי פעם בחיים שלי פחדתי ככה. הרגשתי שאני מתנשם בכבדות. התחלתי להרגיש כאילו אני נחנק ואין לי אויר. משהו לחץ לי על הגרון. הושטתי את היד לנסות להוריד את זה.

התעוררתי באוטו, עדיין ליד המוסך. איזה חלום מוזר, חשבתי לעצמי. ליתר בטחון מיששתי את הצוואר. לא היה כלום.

'לא חלום ולא בטיח' קפאתי. זו הייתה מחשבה בראש לי, אבל זו לא הייתה המחשבה שלי.

'מי זה?' חשבתי בחזרה.' זה אני, השרוך'. חשבתי שאני מת. וזו לגמרי הייתה מחשבה שלי הפעם. בזה הייתי בטוח.

'לא, אתה לא מת. וזה לא היה חלום. זה אני פה בתוך הראש שלך'. ניערתי את הראש, אבל השרוך רק גיחך.

'אתה תקוע איתי עכשיו'. הוא אמר. "מי אתה? איך נכנסת לראש שלי?" צעקתי. 'לא צריך לצעוק, אפילו לא ללחוש. לא הבנת את העסק?' אמר השרוך בסוג של התנשאות. מרוב הלם לא הצלחתי לחשוב על כלום.

'קודם כל, אני לא נכנסתי לך לראש. אתה הכנסת אותי. זוכר לפני איזה שבועיים שפתאום בא לך רעיון לאיזה סיפור קצר על שרוך?' וואלה, שכחתי מזה לגמרי.  'צודק. הייתי באמצע נהיגה, אז ברמזור כתבתי לי את הרעיון על איזו קבלה ישנה של חניון. אבל אחר כך איתן התקשר ושכחתי מהכל'. כבר לא היה לי שמץ של מושג מה היה הרעיון, ולך תדע איפה החתיכת נייר הזאת עכשיו. בכלל איזה סיפור אפשר לכתוב על שרוך?

'היי!' נזף בי השרוך 'שכחת שגם אני שומע את המחשבות שלך?' ואז הוא המשיך

'אז תדע לך שאני זה השרוך הזה, שיצרת לפני שבועיים. ומאז אני קיים רק בתודעה שלך. לפעמים אני מצליח לברוח אל המציאות. בעיקר בזמנים בהם אתה לא חושב על כלום. אבל זה רק לכמה שניות כל פעם של לטעום את החיים האמיתיים, עד שאתה שוב חוזר אל המציאות, ואני אל התודעה שלך".

'רגע, אבל יש לי המון רעיונות לסיפורים שלא קורה איתם כלום' ממש לא הייתי רוצה לפגוש את צבי המרוץ הענקיים שחשבתי עליהם אתמול בלילה, או את הווטרינר המגעיל עם העין הסגולה.

'כן יש כאן הרבה חבר'ה. אבל הרוב הם סתם איזה רעיון מופשט, והם קיימים רק בראש שלך בלי שאיפות לצאת החוצה. אבל אלו שאשכרה התחלת לכתוב עליהם, הם תקועים באמצע בין הרעיון שלך למציאות'. וואלה.  'תאמין לי שלא ידעתי'.

'אז מה אם לא ידעת. אתה יודע איזה חיים אלה? כך לדוגמא את שְׁדֵמָה' זרק לי השרוך.

'מה שדמה? מי זאת שדמה?' לא היה לי מושג על מי הוא מדבר.

'עכשיו אין לך מושג, הא! אתה לא זוכר את המרגלת החרדית שלך, שחשבת לכתוב עליה באודישן, ואז התחרטת? אתה יודע מה עשית לה? לא שמת לב כמה נשים עשירות מתות מהרעלה בסביבה שלך בזמן האחרון, כשלידן תמיד נמצאת בחורה חרדית? הפכת אותה לרוצחת סדרתית, המסכנה. וחוץ מזה, ממש נמאס לה מהחצאית האדומה הזו.'

'סליחה. תמסור גם לשדמה. באמת לא התכוונתי. יש משהו שאני יכול לעשות?' שאלתי, למרות שידעתי בדיוק מה לעשות.

'אתה יודע טוב מאוד מה צריך לעשות' ענה לי השרוך והשתתק.

כמו שאתם קוראים, נראה לי שעם השרוך הסתדרתי בסופו של דבר. אבל לא הצלחתי לשכנע את העורך לפרסם שום סיפור על מרגלת חרדית. אז אם את במקרה אישה עשירה עם טבעת אזמרגד, לא מומלץ לך להסתובב לידי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s