הכי דרוע

ישבנו על המרפסת של יגאל, כמו כל יום עצמאות. זה היה מן טקס כזה, שהתחיל לפני שנים בבדיחה. מה אפשר לעשות כשלאשתך קוראים תפארת והיום הולדת שלה נופל בדיוק ביום העצמאות. אין לי מושג מה ההורים שלה חשבו כשהם נתנו לה את השם הזה. והם דווקא די בסדר, ההורים שלה.

עד שהבשר היה מוכן קשקשנו קצת. עודד השוויץ על הטיולים שלו בחוץ לארץ ואיך שהוא דופק החזרי הוצאות בלי חשבון, תפארת סיפרה על הבג"ץ האחרון שלה, זה שכל העיתונים דיברו עליו. יגאל שוב בלבל את המוח על התגליות האחרונות שלו בחפירות בבית שאן. ואני רק הקשבתי והנהנתי במקומות הנכונים, ובין לבין שמתי עין על הבשר.

כשנורית וצחי הגיעו, כבר היינו אחרי כמה בירות. מפה לשם התחלנו קצת צחוקים וירידות כאלה, כמו שעושים בין חברים. עודד זרק משהו על תחרות לראות מי מרוויח יותר. הוא הציע שאני אהיה השופט, כי כולם יודעים שאני לא.

הסכמתי. אני מודה שהסכמתי למרות הפדיחה, כי באמת רציתי לדעת כמה הם מרוויחים. וחוץ מזה, חשבתי לעצמי שאולי יצא מזה איזה סיפור. מה לעשות, ככה זה אצל סופרים בינוניים, חייבים לנצל כל הזדמנות.

נורית ניצחה בגדול. ככה זה כשאת המנתחת הפלסטית של הסלבס. אבל עודד, שאף פעם לא ידע להפסיד בכבוד, התעצבן. הוא היה חייב איזה ניצחון לעצמו. "ומה איתך?" הוא הסתובב אלי "לא חבל עליך? יש לך כזה ראש טוב וזיכרון נהדר. אתה לא סתם מאבד את הזמן שלך?" ואז הוא תקע גרעפס אדיר. "יש כזה ספר לא? לרדוף אחרי הזמן האבוד או משהו כזה, נכון?" מפתיע. לא האמנתי שעודד מתעניין בספרות, או מתעניין במשהו בכלל, חוץ ממחשבים וכדורגל. אפילו חברה אין לו.

באתי לענות לו, אבל צחי הקדים אותי ואמר "כן, כן, קוראים לזה בעקבות הזמן האבוד. של סופר צרפתי מלפני איזה מאה שנה." צחי הוא מאלה שיודעים הכל. גם הוא רופא, אבל פחות מוצלח מנורית. הוא גם מדבר נורא מהר. עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה, כי סוף סוף מדברים על משהו שאני כן מבין בו, צחי נזכר "פְּרוּסט, מרסל פְּרוּסט. ככה קראו לסופר."

את שאר הערב אני כבר לא ממש זוכר. כל כך נעלבתי שכנראה הדחקתי את כל מה שהלך שם.

בסוף עודד היה צריך לקחת אותי הביתה כי שתיתי יותר מדי. כמובן בתנאי שאני מבטיח לא להקיא לו באוטו כי זה ליסינג והקצין רכב יתלה אותו. הבטחתי. בדרך הוא התנצל אם הוא העליב אותי. כנראה שגם הוא שתה לא מעט אם הוא הגיע למצב שהוא מתנצל.

"אז כן. נעלבתי." אמרתי לו, ולא נתתי לא הזדמנות להגיב "אבל תדע לך, שלהגיד משהו מעליב יכול להיות אחד משני דברים." הפסקתי כי הרגשתי שבא לי איזה גיהוק עמוק כזה.

"נו? מה נתקעת באמצע המשפט?" הוא התעצבן "איזה שני דברים?"

"בהההה. אחד משני דברים. או שאתה אומר משהו לא נכון בזמן הנכון, או שאתה אומר משהו נכון אבל בזמן הלא נכון." הצלחתי לסיים את כל המשפט לפני הגיהוק.

"בוינ'ה, איזה משפט דפקת. אולי תכניס אותו לאיזה סיפור שלך, הא? מה אתה אומר? יכול להיות שבכל זאת יש בך משהו."

"תודה, עודד, באמת תוד" הפעם הגיהוק הגיע לפני סוף המשפט. "דה."

"אז מבין שתי האפשרויות, איך אני העלבתי אותך הערב?"

"אה. אמממ. האמת שלא נעלבתי ממך. נעלבתי מצחי. בעצם יותר נכון להגיד שנעלבתי מעצמי" מלמלתי את עצמי לסוף המשפט.

"תגיד אתה בסדר? אתה בטוח שאתה רוצה שהילדים ייראו אותך ככה? אולי תבוא לישון אצלי?"

"כן, כן. היא בטח כבר הרדימה אותם. מאיפה אני צריך לדעת  שקוראים לו פְּרוּסט ולא פְרוֹסט, תגיד לי, מאיפה?"

"על מה אתה מדבר? שיט! אתה רואה, עכשיו פספסתי את הפנייה לשכונה שלך."

"בדיוק. ככה זה כשאתה מחפף. כל החיים שלי ככה, מלאים פספוסים, עד שבסוף נראה שכל החיים שלי זה פספוס אחד גדול."

"אתה סתם שיכור. תגיע הביתה תאכל איזה תפוח או שניים ומחר בבוקר הכל יהיה בסדר."

"זה בדיוק הבעיה. מחר הכל יהיה בסדר ושום דבר לא ישתנה. החפיף אותו חפיף והפספוסים אותם פספוסים."

"תגיד לי, מה אתה רוצה?"

"אני רוצה להיות מקצוען. אני רוצה להיות סופר אמיתי. לא סופר של קיצורי דרך. אז נכון שיש לי קצת כשרון לכתוב, אבל מזה לא נהיים סופרים. שלוש פעמים ניסיתי לקרוא את הספר המחורבן הזה. אתה יודע באיזה אורך הוא? איזה חמשת אלפים עמודים. השיא שלי זה עומד על עמוד שמונים ומשהו. וכל הזמן הזה הוא היה פְרוֹסט, מי בכלל חשב שקוראים לו פְּרוּסט?"

"למי זה משנה בכלל? מבחינתי הוא יכול להיות גם נון-פרוסט." הוא גיחך לעצמו באיזו מן שביעות רצון מטופשת.

"לי זה משנה, אידיוט! לי. זה רק מראה כמה אני חפיפניק. אחד כזה שבמקום לקרוא ספרות יפה קורא תקצירים באינטרנט. ובמקום ללכת ללמוד ספרות באוניברסיטה עושה סדנה של שלושים שעות בכתיבה יוצרת וחושב שככה הוא נהיה סופר. לי זה משנה!" נראה לי שאת הסוף כבר ממש צעקתי. לעודד היה כנראה מספיק שכל בשביל לסתום את הפה.

"ככה נראית הסחורה של מי שלומד מה זה ארס-פואטיקה או רומן מפתח מוויקיפדיה. הבנת? ואתה יוגע מה הכי דרוע?"

"מה?" רק עכשיו שמתי לב שעודד עצר בצד ואנחנו בכלל לא נוסעים, אבל אני כבר לא יכולתי להפסיק.

"הכי דרוע. אה. הכי גרוע זה שאני לגמרי מודע למצב, אבל ממשיך לא לעשות כלום. חשבתי שאולי עם הזמן והניסיון הכתיבה שלי תשתפר, אבל גם אם כן, זה רחוק מאוד ממה שהייתי רוצה ל" הפעם הגיעו שני שיהוקים ברצף שדי השתיקו אותי.

"בחייאת זומזום. שפכת לאגר הא? יאללה בוא ניקח אותך הביתה."

את שאר הדרך שתקנו.

אני זוכר שחשבתי לעצמי שאולי לפחות יצא לי מזה עוד איזה סיפור. מה לעשות, ככה זה אצל סופרים בינוניים, חייבים לנצל כל הזדמנות.