את רומן הכרתי עוד לפני שהוא התחיל לבוא לבית הכנסת. פגשתי אותו באוניברסיטה, כשנרשמתי לחוג שחמט וגם הוא היה שם. היה לו מפתח פנטסטי לרומן. הלוואי עלי מפתח כזה. אבל הוא שמר אותו בסוד ולא נתן לאף אחד להשתמש בו. רק אני ועוד כמה בודדים בכלל ידענו על המפתח, ועל כל מה שאפשר לעשות איתו. ואני חושב שרק לי רומן אשכרה נתן פעם אחת להשתמש במפתח. כשהבנתי שזה היה חד פעמי, ושאני כנראה לו אזכה יותר לראות את המפתח, ובטח שלא להשתמש בו, החלטתי לפחות לכתוב עליו סיפור. שיישאר לי איזה משהו ביד מהחוויה האדירה הזאת.
כשהראיתי לרומן בשבת את הסיפור, הוא מה זה התעצבן.
"אין מצב שאתה מפרסם את זה. אתה יודע שאני לא אוהב את הדברים האלה, ובסוף אני עוד יכול לאבד את המפתח."
"תרגיע רומן" אמרתי לו "אני לא כזה טיפש. אני יודע את העבודה. שיניתי את השמות והפרטים המזהים. אף אחד לא יידע שזה סיפור אמיתי בכלל."
"בשביל מה אני צריך את זה, תגיד לי? בשביל מה?" הפנים שלו תמיד נהיו נורא אדומות כשהוא היה מתעצבן. וגם המבטא שלו נהיה בולט יותר.
"מי אמר שאתה צריך את זה? זה בכלל בשבילי, לא בשבילך. יש כאן אחלה של סיפור, לא חבל? זה ממש נופל בהגדרה של 'זה נהנה וזה לא חסר'."
הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. בגלל שהיינו בבית כנסת, וגם בגלל כל מה שהמפתח הזה יכול לעשות. או יותר נכון – כבר עשה, שכחתי שרומן לא ממש דתי, ובטח שהוא לא מבין מושגים תלמודיים כאלה.
"תראה, רומן" ניסיתי להסתכל לו בעיניים אבל הוא התחמק "זו לא תהיה פעם ראשונה, אפילו לא שנייה או שלישית. הרבה מהסיפורים שלי מבוססים על דברים שקרו באמת, ועל אנשים שאני מכיר. זה בסדר גמור. חלק מהאנשים בכלל לא יודעים שכתבתי עליהם. אבל יש לא מעט שאפילו אוהבים את זה, ומנסים לחפש את עצמם בסיפורים שלי."
"לא מעניין אותי. גם אם תקרא לי תומס במקום רומן, מישהו עוד יכול לעלות עלי."
"תשמע רומן. מבין שנינו, נראה לי שאני קצת יותר מבין בסיפורים, לא ככה?" נראה לי שהרמתי את הקול שלי טיפה יותר מדי, כי רומן קצת נרתע ממני ולקח כמה סנטימטרים אחורה.
"אז ככה זה עובד. כדי שסיפור יהיה טוב, חייב להיות בו איזה גרעין של אמת. זה יכול להיות איזה סתם רעיון ששמעת באיזה שיחת מסדרון, או איזה משהו שחבר שלך ממש רוצה, או אפילו חלום שחלמת. אבל הכי קל זה לכתוב על דברים שבאמת קרו. כי אז הגרעין של האמת הרבה יותר גדול. וזה גם פחות עבודה מלהמציא משהו כמעט מאפס."
"אז מה אתה רוצה שאני יהיה הגרעין שלך? זה מה אתה רוצה?" עכשיו היה תורו להרים את הקול.
"תקשיב, רומן. אתה מכיר את זה שבהתחלה של כל ספר יש כמה שורות על זה ש 'כל קשר בין הסיפור והדמויות למציאות הוא מקרי' ואיך הם אומרים את זה… 'פרי דמיונו' של המחבר?" שאלתי אותו, אבל לא המתנתי לתשובה.
"אז תדע לך שזו שטות גמורה. אין מצב שזה 'פרי דמיונו'. הכל אמיתי, או לפחות מבוסס על משהו אמיתי. אז זה מה שאני רוצה לעשות גם כאן."
"אני לא מעוניין. הסיכון לא שווה את זה. ואתה יודע את זה בעצמך, נכון?"
טוב, תמיד ידעתי שהוא לא טיפש, הרומן הזה.
"תבין, רומן" את טיעון המחץ שמרתי לסוף "גם ככה אין לי כבר יותר מדי רעיונות. סחטתי את כל הסיפורים מהצבא ומהאוניברסיטה ומהעבודה. לא רק שלי, גם של כל החברים והשכנים והמשפחה ומי לא. עד שיש לי ביד סיפור כזה, אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליו. אתה הרי יודע הכי טוב מה זה המפתח הזה ומה אפשר לעשות איתו. זה פשוט פנטסטי. אפשר לעשות מזה לא רק סיפור קצר, רומן שלם. טרילוגיה. אולי יעשו מזה סרט בסוף. נו, זה לא שווה? מה אתה אומר?"
"לא!" והוא קם והלך.
"ביי, רומן" צעקתי לו, ומאז לא ראיתי אותו יותר. לא אותו ולא את המפתח.
אחרי כמה שבועות נשברתי. אז שיניתי את השם שלו, וגם על המפתח לא כתבתי יותר מדי פרטים, כדי שמישהו לא יגיע בטעות למסקנות הנכונות. ופרסמתי את זה ככה. אין מצב שמישהו ידע על מי ומה באמת הסיפור הזה. אפילו אם רומן בעצמו יקרא את הסיפור הזה אני לא בטוח שהוא ידע שזה עליו.
פינת הקפה 