הסוף של צ'כוב

"אבל סגרנו על לפחות אלף-חמש מאות, והבאת לי רק שמונה-מאות חמישים!" היא ממש צעקה עלי בטלפון.

"וואלה? לא ידעתי. תמיד אני מביא לך באזור השבע-שמונה מאות, וזה בסדר גמור." באמת לא הבנתי מה היא רוצה ממני.

"אוף איתך. כתבתי לך במייל ששבוע הבא זה מוסף חג, אז יש לנו מקום לסיפור קצת יותר ארוך מהרגיל."

"לא שמתי לב. סליחה" האמת שאני בכלל לא קורא את המיילים שלה "את לא יכולה פשוט לשים איזה פרסומת או שתיים, ולסגור את הפינה? או אולי להגדיל את הפונט?"

"זה לא עובד ככה, זה בכלל לא עובד ככה! אי אפשר לעבוד ככה!" כנראה שנגעתי בנקודה רגישה "אני צריכה שתביא לי סיפור של אלף חמש-מאות עד היום בלילה" והיא ניתקה לי בפנים.

מה אני עושה עכשיו? גם ככה קשה לי לייצר סיפורים תחת לחץ של דד-ליין. ובאמת בתקופה האחרונה הסיפורים יצאו לא משהו. ועכשיו, עד שסוף סוף הרגשתי שיצא לי אחד טוב, אז הוא קצר מדי?

קצת לא נעים כל הקטע הזה. אמנם משלמים לי בשביל לכתוב סיפורים, אבל זה לא שוק פה שמוכרים לפי משקל. יש כאן עניין של איכות, זה לא סתם אוסף של מילים. יש מצב שהיא מנסה לרמוז לי שהאיכות לא משהו, אז לפחות שיהיה נפח?

נפח! פתאום נזכרתי בחזי, ההוא מהחנות טמבור שמכר לי פעם דבק מילים. באחת הפעמים שנכנסתי אצלו לחנות, ראיתי בדיוק איזה זוג צעיר מחברים צינור שנראה קצת כמו משאבת אופניים לספר ומנפחים אותו. רק עכשיו נפל לי האסימון מה הם עשו. אבל לי זה נראה קצת כמו רמאות. הרי משלמים לי בשביל שאני אכתוב, לא בשביל שאיזו מכונה תיקח את המילים והרעיונות שלי ותנפח אותם. וחוץ מזה, המחירים אצל חזי היו נורא יקרים, לא משהו שאני יכול לעמוד בו עכשיו.

שאני אנפח בעצמי? אני מניח שאני מסוגל לעשות את זה. במקום לכתוב "איזה זוג צעיר מחברים צינור שנראה קצת כמו משאבת אופניים", הייתי יכול לכתוב את זה הרבה יותר ארוך, עם שפע של תיאורים…

לפתע נכנסו לחנות זוג, יפים כאלה. האישה הייתה גבוהה בראש מבעלה. היה לי ברור שהם נשואים. שניהם היו נסערים ביותר. הגבר ניסה להסוות את דמעותיו, ואילו האישה אחזה בשולי שמלתה בעוצמה כל כך חזקה שלרגע חששתי שהשמלה שלה תיקרע. הם מיד ניגשו לאיזו מן מכונה גדולה שעמדה בפינת החנות, וכמו שניים שברור שזו אינה הפעם הראשונה שלהם, התחילו לעבוד. האישה שחררה את שולי שמלתה ובשתי ידיה חיברה לספר איזה מין ערימת צינורות ירוקים, שהזכירו לי זרועות של תמנון. הגבר נעמד מול המסך והתחיל ללחוץ על כל מיני מתגים וכפתורים שונים בשביל להפעיל את המכונה.

הנה, איזה מאה מילים במקום עשר. זה לא ממש מסובך. אבל זה גם לא ממש אני. חוץ מזה אני עדיין זוכר את מה שאמר לי פעם פרופסור סורדום. זה היה לפני כמה חודשים, שהלכתי להתייעץ איתו על איזה משהו. ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים שקשורים לאיך לכתוב סיפורים קצרים. ומה בכלל נחשב סיפור קצר.

פתאום הוא שאל אותי "אתה מכיר הסוף של צ'כוב?"

"לא ממש" עניתי לו "בכלל אין לי מושג מתי הוא חי ואיך הוא מת. רק שמעתי את הקטע שלו על האקדח. זה קשור?"

"נו, שוין, א-גרוייסע חוּכֵם עוד אחד שחושב שהוא מבין. זה בכלל היה רובה, לא אקדח" הוא חצי נזף חצי נאנח והוציא את המקטרת מהפה.

"בכל אופן, את ה'קטע' הזה עם הרובה כולם מכירים, ידידי הצעיר. אם הזכרת בפרק הראשון רובה שתלוי על הקיר אז בנקודה מסויימת בהמשך היצירה הוא חייב לירות."

"כן, זה מה שזכרתי, בערך" אמרתי, מקווה למזער נזקים "אבל אין לי מושג איך הוא מת, הצ'כוב הזה."

"אני דווקא כן יודע איך הוא סיים את חייו – ואפילו כתבו על זה סיפור, אבל זה לא מה ששאלתי. כוונתי בשאלה הייתה האם אתה יודע את הסוף של המשפט המפורסם הזה של צ'כוב." המקטרת חזרה לזווית הפה והעיניים התכווצו. אני כבר ידעתי לבד שאני לא אמור להגיד שום דבר.

"הסוף של צ'כוב הוא: אם הרובה לא אמור לירות, הוא בכלל לא צריך להיות תלוי שם."

בול מתאים לי הסוף של הצ'כוב הזה. מה אני צריך את כל התיאורים האלה. סתם למרוח עוד כמה מילים שלא מוסיפות כלום לסיפור? את מי זה מעניין שהגברת הייתה גבוהה בראש מבעלה? למישהי זה הפריע שהיא לא יודעת מה היה צבע השמלה (ירוק בהיר), או עם לגבר הייתה עניבה או לא (הייתה, גם בצבע ירוק בהיר, אגב). שלא לדבר על תווי הפנים שלהם. אף פעם לא הבנתי את הסופרים האלה שמתארים את תווי הפנים של הגיבורים. איך העובדה שלגיבור יש מצח גבוה או פנים מחודדות מקדם פה את העלילה, או גורם לספר להיות יותר מרתק? ומה זה בכלל פנים מחודדות?

זה אמור להיות בדיוק להיפך. צריך להשאיר את זה פתוח. לתת לקוראים להחליט איך הדמויות נראות. אם הייתי רוצה לדעת איך הם נראות, הייתי הולך לראות סרט.

בקיצור אני לא מנפח. נראה לי שקוראים לזה סגנון מינימלי, או משהו דומה. קראתי פעם ראיון עם איזה סופר שאמר שהמטרה שלו זה שיהיה כתוב מה שצריך, לא יותר ולא פחות. לא מעניין אותי העורכת, וכן מוסף חג או לא מוסף חג. ככה אני כותב, וזה מה יש.

אם היא רוצה, שתשים את הסיפור פעמיים. ככה יהיה לה את האלף חמש מאות מילה שלה. הרי גם ככה אף אחד לא באמת קורא עד הסוף. ועוד סיפור משעמם כזה, זה יהיה נס אם מישהו יגיע עד האמצע. חג שמח.

"אבל סגרנו על לפחות אלף-חמש מאות, והבאת לי רק שמונה-מאות חמישים!" היא ממש צעקה עלי בטלפון.

"וואלה? לא ידעתי. תמיד אני מביא לך באזור השבע-שמונה מאות, וזה בסדר גמור." באמת לא הבנתי מה היא רוצה ממני.

"אוף איתך. כתבתי לך במייל ששבוע הבא זה מוסף חג, אז יש לנו מקום לסיפור קצת יותר ארוך מהרגיל."

"לא שמתי לב. סליחה" האמת שאני בכלל לא קורא את המיילים שלה "את לא יכולה פשוט לשים איזה פרסומת או שתיים, ולסגור את הפינה? או אולי להגדיל את הפונט?"

"זה לא עובד ככה, זה בכלל לא עובד ככה! אי אפשר לעבוד ככה!" כנראה שנגעתי בנקודה רגישה "אני צריכה שתביא לי סיפור של אלף חמש-מאות עד היום בלילה" והיא ניתקה לי בפנים.

מה אני עושה עכשיו? גם ככה קשה לי לייצר סיפורים תחת לחץ של דד-ליין. ובאמת בתקופה האחרונה הסיפורים יצאו לא משהו. ועכשיו, עד שסוף סוף הרגשתי שיצא לי אחד טוב, אז הוא קצר מדי?

קצת לא נעים כל הקטע הזה. אמנם משלמים לי בשביל לכתוב סיפורים, אבל זה לא שוק פה שמוכרים לפי משקל. יש כאן עניין של איכות, זה לא סתם אוסף של מילים. יש מצב שהיא מנסה לרמוז לי שהאיכות לא משהו, אז לפחות שיהיה נפח?

נפח! פתאום נזכרתי בחזי, ההוא מהחנות טמבור שמכר לי פעם דבק מילים. באחת הפעמים שנכנסתי אצלו לחנות, ראיתי בדיוק איזה זוג צעיר מחברים צינור שנראה קצת כמו משאבת אופניים לספר ומנפחים אותו. רק עכשיו נפל לי האסימון מה הם עשו. אבל לי זה נראה קצת כמו רמאות. הרי משלמים לי בשביל שאני אכתוב, לא בשביל שאיזו מכונה תיקח את המילים והרעיונות שלי ותנפח אותם. וחוץ מזה, המחירים אצל חזי היו נורא יקרים, לא משהו שאני יכול לעמוד בו עכשיו.

שאני אנפח בעצמי? אני מניח שאני מסוגל לעשות את זה. במקום לכתוב "איזה זוג צעיר מחברים צינור שנראה קצת כמו משאבת אופניים", הייתי יכול לכתוב את זה הרבה יותר ארוך, עם שפע של תיאורים…

לפתע נכנסו לחנות זוג, יפים כאלה. האישה הייתה גבוהה בראש מבעלה. היה לי ברור שהם נשואים. שניהם היו נסערים ביותר. הגבר ניסה להסוות את דמעותיו, ואילו האישה אחזה בשולי שמלתה בעוצמה כל כך חזקה שלרגע חששתי שהשמלה שלה תיקרע. הם מיד ניגשו לאיזו מן מכונה גדולה שעמדה בפינת החנות, וכמו שניים שברור שזו אינה הפעם הראשונה שלהם, התחילו לעבוד. האישה שחררה את שולי שמלתה ובשתי ידיה חיברה לספר איזה מין ערימת צינורות ירוקים, שהזכירו לי זרועות של תמנון. הגבר נעמד מול המסך והתחיל ללחוץ על כל מיני מתגים וכפתורים שונים בשביל להפעיל את המכונה.

הנה, איזה מאה מילים במקום עשר. זה לא ממש מסובך. אבל זה גם לא ממש אני. חוץ מזה אני עדיין זוכר את מה שאמר לי פעם פרופסור סורדום. זה היה לפני כמה חודשים, שהלכתי להתייעץ איתו על איזה משהו. ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים שקשורים לאיך לכתוב סיפורים קצרים. ומה בכלל נחשב סיפור קצר.

פתאום הוא שאל אותי "אתה מכיר הסוף של צ'כוב?"

"לא ממש" עניתי לו "בכלל אין לי מושג מתי הוא חי ואיך הוא מת. רק שמעתי את הקטע שלו על האקדח. זה קשור?"

"נו, שוין, א-גרוייסע חוּכֵם עוד אחד שחושב שהוא מבין. זה בכלל היה רובה, לא אקדח" הוא חצי נזף חצי נאנח והוציא את המקטרת מהפה.

"בכל אופן, את ה'קטע' הזה עם הרובה כולם מכירים, ידידי הצעיר. אם הזכרת בפרק הראשון רובה שתלוי על הקיר אז בנקודה מסויימת בהמשך היצירה הוא חייב לירות."

"כן, זה מה שזכרתי, בערך" אמרתי, מקווה למזער נזקים "אבל אין לי מושג איך הוא מת, הצ'כוב הזה."

"אני דווקא כן יודע איך הוא סיים את חייו – ואפילו כתבו על זה סיפור, אבל זה לא מה ששאלתי. כוונתי בשאלה הייתה האם אתה יודע את הסוף של המשפט המפורסם הזה של צ'כוב." המקטרת חזרה לזווית הפה והעיניים התכווצו. אני כבר ידעתי לבד שאני לא אמור להגיד שום דבר.

"הסוף של צ'כוב הוא: אם הרובה לא אמור לירות, הוא בכלל לא צריך להיות תלוי שם."

בול מתאים לי הסוף של הצ'כוב הזה. מה אני צריך את כל התיאורים האלה. סתם למרוח עוד כמה מילים שלא מוסיפות כלום לסיפור? את מי זה מעניין שהגברת הייתה גבוהה בראש מבעלה? למישהי זה הפריע שהיא לא יודעת מה היה צבע השמלה (ירוק בהיר), או עם לגבר הייתה עניבה או לא (הייתה, גם בצבע ירוק בהיר, אגב). שלא לדבר על תווי הפנים שלהם. אף פעם לא הבנתי את הסופרים האלה שמתארים את תווי הפנים של הגיבורים. איך העובדה שלגיבור יש מצח גבוה או פנים מחודדות מקדם פה את העלילה, או גורם לספר להיות יותר מרתק? ומה זה בכלל פנים מחודדות?

זה אמור להיות בדיוק להיפך. צריך להשאיר את זה פתוח. לתת לקוראים להחליט איך הדמויות נראות. אם הייתי רוצה לדעת איך הם נראות, הייתי הולך לראות סרט.

בקיצור אני לא מנפח. נראה לי שקוראים לזה סגנון מינימלי, או משהו דומה. קראתי פעם ראיון עם איזה סופר שאמר שהמטרה שלו זה שיהיה כתוב מה שצריך, לא יותר ולא פחות. לא מעניין אותי העורכת, וכן מוסף חג או לא מוסף חג. ככה אני כותב, וזה מה יש.

אם היא רוצה, שתשים את הסיפור פעמיים. ככה יהיה לה את האלף חמש מאות מילה שלה. הרי גם ככה אף אחד לא באמת קורא עד הסוף. ועוד סיפור משעמם כזה, זה יהיה נס אם מישהו יגיע עד האמצע. חג שמח.