השד יודע

אז את רוצה לדעת איך זה התחיל? סבבה, רק תשתיקי את החתול, בסדר?

יש לך זמן? כי זה סיפור קצת ארוך, כן?

הייתי בערך בן שבע או שמונה. יום אחד בדיוק חזרתי מבית ספר, ולא מצאתי את הסוכריית תרנגול ששמרתי לעצמי. את יודעת מה זה סוכריית תרנגול, נכון? האדומות הקשות האלה, על מקל.

בקיצור לא מצאתי את הסוכריה וזה נורא הפריע לי. כל הבית ספר חלמתי על איך שאני חוזר הביתה ומלקק את הסוכריה הזאת. אז שאלתי את אחי הגדול אם הוא ראה אותה במקרה, כי השארתי אותה על השולחן הנמוך של הסלון. אני זוכר שהוא בדיוק דיבר בטלפון בפינת אוכל, בטח משהו שקשור לסניף, אז כל מה שהוא זרק לי זה: "מאיפה לי לדעת? השד יודע איפה הסוכריה הזאת עכשיו".

אז ירדתי למטה, לעמודים שמתחת. אני לא מדבר על הקומת עמודים הרגילה שיש בהמון בניינים, איפה שחלק מהמכוניות חונות ואיפה שהתיבות דואר. לבניין שלנו הייתה עוד קומת עמודים מתחת, איפה שאף אחד לא מסתובב, בגלל שהשכונה שלנו הייתה בנויה על גבעה, אז הכל היה באלכסון. הבנת? בכל מקרה שמה תמיד היה חשוך, והיה שם מלא קרשים ואבנים וכל מיני זבל, כי אף אחד לא הסתובב שמה, גם חלק מהתקרה שם היה ממש נמוך. אפילו אנחנו היינו באים לשם רק פעם בשנה, בשביל לשרוף את החמץ לפני פסח.

אבל אז, באותו היום ירדתי לשם. אמא שלי אמרה לי פעם שלא כדאי ללכת לשם בגלל שמסתובבים שם כל מיני שדים. אבל עכשיו זה בדיוק מה שהייתי צריך.

אז ירדתי לעמודים שמתחת ונכנסתי עמוק עמוק בפנים איפה שאפילו אני, בגובה של ילד בן שבע או שמונה כבר לא יכולתי לעמוד, והייתי צריך להתכופף, ואחר כך לזחול. כי הכל היה באלכסון שם. וככה זחלתי כמה דקות, והכל נהיה חשוך. עד שפתאום הגעתי לדלת. זו הייתה דלת ברזל כבדה כזאת כמו של מקלט. דפקתי על הדלת והוא פתח לי.

עד היום אני לא יודע איך הוא נראה. אם אני אפגוש אותו ברחוב אני לא אדע שזה הוא, בגלל שהיה שם כל כך חשוך. אבל את הקול שלו אני בחיים לא אשכח. היה לו קול נעים כזה, מתנגן. כמו של החזן של יום כיפור, אבל  מדי פעם היה נפלט לו איזה מין רעש של ריסוק, בעיקר בסוף משפט, כאילו הוא שובר אבנים. רעש כזה שעושה לא נעים בגב.

"אמרתי לך לא לחזור בלי חתול, נכון?" ניגון, ריסוק.

"נראה לי שאתה מתבלבל" עניתי לו "לא הייתי פה אף פעם ולא אמרת לי שום דבר על חתול."

"אה, סליחה. חשבתי שאתה מישהו אחר" ריסוק. "איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל בניגון.

אז התחלנו לדבר. אמרתי לו שאני לא יודע לאן נעלמה הסוכריית תרנגול שלי, ואחי אמר לי שיש מצב שאולי הוא יודע.

את רוצה שאני אמשיך? יש לך זמן? סבבה, אני אנסה לקצר, אבל שהוא יפסיק לילל.

קודם כל הוא שאל אותי אם אני אשכנזי או ספרדי, ואני אמרתי לו שאני לא בטוח, אז הוא אמר לי לברר את זה עד הפעם הבאה. אני מספר לך את זה רק כדי להגיד לך שהיום זה כבר לא משנה אם את אשכנזיה או ספרדיה, אבל אז היה הבדל גדול. בכל אופן הוא אמר לי שהוא יודע בדיוק איפה הסוכריה שלי נמצאת, אבל אם אני רוצה שהוא יגיד לי, אז אני צריך לשלם לו. אמרתי לו שאין לי כסף, אבל הוא צחק בקול שנשמע כמו עדר של ילדים רצים על מגרש חצץ.

"שכחתי שזו פעם ראשונה שלך", הוא ניגן "אני לא רוצה כסף. אני רוצה חתול". ריסוק קל.

"מאיפה אני יביא לך חתול?" שאלתי. גם לא היה לי מושג איך צדים חתול, וחוץ מזה פתאום שמתי לב שבשכונה שלנו כבר בכלל אין חתולים, אז באמת לא ידעתי מה לעשות.

"אם אתה לא רוצה להביא חתול, אז יש אפשרות אחרת"  הוא אמר בקולו המתרסק.

מה שהוא רצה זה לדעת. הוא רצה לדעת כמה שיותר. אז התחלתי לספר לו על מה שקורה בשכונה וכל מיני דברים שראיתי ושמעתי. כמעט הכל הוא כבר ידע, כי כנראה הוא עשה עסקים גם עם ילדים אחרים, ואולי אפילו עם גדולים, אפילו שאני לא יודע איך הם הצליחו לזחול בעמודים שמתחת. אבל בסוף היה נראה שהוא מרוצה ואז הוא גילה לי מה קרה לסוכריית תרנגול שלי.

עכשיו זה כבר לא משנה באמת מה קרה לסוכריה. אבל מאותו היום אני התחלתי לעבוד איתו באופן צמוד, אני הייתי מביא לו ידיעות מהשכונה והבית ספר ולפעמים מהמשפחה שלי, והוא בתמורה היה עונה לשאלות שלי, ולפעמים גם עוזר לי עם השיעורי בית. ואז גיליתי שהוא לא היחיד, ושיש עוד אחד כמוהו ברחוב למטה, ועוד כמה בשכונה של הווילות של העשירים. התחלתי לתווך ביניהם, ולהעביר ידיעות. זה ממש מצא חן בעיני הקטע הזה. התחלתי לחפש ידיעות וחדשות שאין לאף אחד אחר, הייתי מרחרח ושואל ומצותת. עד שכל החבר'ה שלו ידעו שאני ספק המידע הכי טוב.

ואז יום אחד, אחרי איזה שנתיים, כשירדתי לעמודים שמתחת הוא לא היה שם. אין לי מושג לאן הוא נעלם. כבר באתי לצאת, אבל בדיוק אז הייתה דפיקה על דלת המתכת הכבדה.

"מי זה?" שאלתי "מי אתה? איפה ההוא שהיה פה תמיד?" שמעתי קול מוכר שואל. זאת הייתה השכנה שגרה מעלינו. דווקא היו לי כמה ידיעות עליה. וגם די ניחשתי מה היא רוצה לדעת.

"הוא יצא" אמרתי, כשאני מנסה לשנות את הקול שלי שישמע יותר מבוגר. "אבל אולי אני יכול לעזור לך, מה את רוצה לדעת?"

וככה זה התחיל, את מבינה? ומאז אני פה. גם לקטע עם החתולים התרגלתי בסופו של דבר. מתברר ששם בחוץ לא ממש מבינים את המשמעות האמיתית של הפתגם הסקרנות הרגה את החתול.

טוב. נראה לי שבזבזתי לך המון זמן. אז בואי נגיע לעניין. יש לי את התשובות בשבילך. רק בפעם הבאה אני מבקש שלא תביאי חתול ג'ינג'י, זה עושה לי צרבת.