ירוק בהיר

הם כל כך התאימו האחד לשנייה שזה היה פשוט מדהים. אותם תחביבים, אותו חוש הומור מעודן, אותם חטאים קטנים. הכל פשוט התאים. הם אפילו היו מתאימים את הבגדים שלהם. לא כמו שמלבישים תאומים. יותר כמו נגיעות קטנות פה ושם שעושות נעים בעין. אמנם היא הייתה גבוהה ממנו בראש, אבל אפילו זה היה נראה מושלם, כאילו ככה זה היה צריך להיות מלכתחילה.

אם הייתם נתקלים בהם מטיילים בפארק, הולכים להם לאיטם שלובי זרועות, הייתם מוכרחים להיעצר לרגע ולהביט בהם. ולהיאנח. לא אנחה של צער, או של רחמים. ממש לא. בטח לא של קנאה. זו הייתה אנחה שהיא יותר אנחה של רוגע או שלווה. כמו ההרגשה אחרי שלוקחים נשימה עמוקה ומרעננת. היה כל כך כיף לראות אותם מסתובבים יחד. הם הישרו על כל הסביבה תחושה של שלימות. שבעצם הכל בסדר, אבל באמת הכל בסדר. כל כך בסדר עד שבא לבכות.

אני מודה שהיו לי תקופות שכל רביעי אחרי הצהרים הייתי חוזר הביתה מוקדם, ועומד במרפסת ומחכה לראות אותם יורדים במורד הפארק לכיוון הנהר, צועדים יחפים על הדשא. מדי פעם מתכופפים לאסוף כמה עלים או עשבים מהאדמה. אף פעם לא דיברתי איתם. לא הרגשתי שום צורך כזה. מספיק היה לי לראות אותם ביחד. גם לא קינאתי בהם, מי בכלל חשב על זה. הם היו הרבה מעבר לזה.

ושניהם גם חלקו אהבה גדולה לאותו הצבע, צבע ירוק בהיר. היום, במבט לאחור, אני חושב שזה מה שעשה אותם לזוג כל כך מושלם. הגרעין של החיבור המופלא הזה היה האהבה המשותפת שהייתה להם לירוק בהיר, וזה מה שהקרין מהם החוצה על כל מה שסובב אותם.

אני חושב שבאיזו שהוא שלב, הם הבינו שלא כולם מאושרים כמותם. אולי זה בא להם בהפתעה ואולי לא. אבל הם החליטו שלא להשלים עם זה, אלא לעשות משהו. כאלה הם היו, ואני מקווה שהם עדיין כאלה, למרות כל מה שעבר עליהם. בקטע הזה דווקא כן קינאתי בהם. הם היו מאלה שכשהם רואים משהו לא בסדר הם לא סתם מתעלמים, אלא קמים ומנסים לתקן, לשנות.

אז הם כתבו על זה ספר. על האהבה הגדולה שלהם לצבע הירוק בהיר. הם רצו להפיץ את הבשורה. אם להם זה עושה כל כך טוב, אז למה לא לשתף את כולם באושר הגדול והפשוט הזה?

אז הם כתבו ספר שלם על ירוק בהיר, וכמה שזה עושה להם טוב לאהוב את הצבע הזה. כל מה שהם רצו זה לשתף את כולם ביופי הזה שהם חווים. לעשות לכולם קצת יותר טוב, לגרום לעוד אנשים להיות מאושרים כמותם. ואם לא כמותם, אז אפילו להיות רק טיפ-טיפה יותר מאושרים ממה שהם היו קודם. אפילו לזמן קצר.

הם באמת אנשים טובים. ותמימים. מה הם לא ניסו. כמה הם התאמצו. הם היו אנשים פשוטים, עם חיים פשוטים ומאושרים. אף הוצאה לא הסכימה להוציא את הספר שלהם. והם ניסו המון. אף פעם לא הסבירו להם למה. פשוט לא. זה היה הסדק הראשון. כמו צל של ענן שגורם לחלק מהדשא להראות כהה יותר.

אבל הם לא התייאשו. הם חשבו שאולי הספר לא טוב מספיק. וככה אני פגשתי אותם. ראיתי אותם בחנות של חזי מנסים לעשות משהו עם הספר, עם כל הפטנטים האלה שיש לו שם. זו כנראה לא הייתה הפעם הראשונה שלהם בחנות, כי היה נראה שחזי כבר מכיר אותם. כשהמתנתי בתור ראיתי שהם ממש על סף דמעות. כנראה שאפילו חזי לא הצליח לעזור להם.

בדרך כלל הייתי מתעלם מהם וממשיך הלאה. אני לא מאלה שניגשים לעזור לסתם אנשים ברחוב. אבל איתם זה היה שונה. הרגשתי שאני חייב להם. זכרתי את אותם אחרי הצהרים של ימי רביעי.

הייתי מוכרח לעשות משהו. אמרתי להם שאם אי פעם אני אצליח לשבור את המחסום הנורא הזה ולפרסם ספר משל עצמי, אז אני מבטיח להזכיר אותם. והבטחות צריך לקיים.