נזלת

זה ממש כיף להיות חבר טוב של מיליונר. ככה החלטתי להתחיל את הסיפור, כי זה מסכם את הכל. ולא, אני לא מתכוון לסתם חבר כזה שהוא בעצם מישהו שלמד איתך באותה שכבה בתיכון ואחרי עשר שנים שלא דיברתם פתאום אתה נזכר שאתה חבר שלו, בגלל ששיחק לו קלף. ממש לא. אני מדבר על חבר טוב באמת. כזה שהולכים איתו לים, או שאפשר לשחק איתו שש-בש שעה וחצי ברציפות. או אפילו סתם לרבוץ בחדר שלו יום שלם בלי לעשות כלום, שזה דברים שרק חברים טובים באמת יכולים לעשות. ואריק הוא לא סתם חבר טוב שלי, אריק הוא החבר הכי טוב שלי.

אני חושב שגם אני החבר הכי טוב של אריק, אבל עם אריק אף פעם אי אפשר להיות בטוח.

היום אני כבר יודע שחברות זה לא דבר סימטרי. אחי הקטן הסביר לי פעם שאתה יכול להיות חבר של מישהו שמונים, אבל הוא יהיה חבר שלך רק שישים. ואם למישהו הזה יש חבר אחר שהוא שבעים, או אפילו רק שישים ואחד, אז אוטומטית החבר האחר הוא יותר חבר ממך. ככה זה. אולי רק בצבא זה שונה. שם הרבה פעמים החברות היא מאה-מאה או תשעים-תשעים. אבל זה זמני, כי בסוף כולם או מתים או משתחררים ואז זה נגמר. לא שאחי הקטן היה בצבא, הוא בסך הכול בכיתה ו', אבל כולם אומרים שהוא נורא חכם.

בכל מקרה, גם אם אני לא החבר הכי טוב של אריק, אני בטח נמצא גבוה ברשימה, כי בגללי הוא נהיה מיליונר.

אני ואריק הכרנו באוניברסיטה. עד היום אנחנו לא יודעים איך בדיוק התחיל הקשר בינינו. אני למדתי כימיה ואריק בכלל למד משפטים. אבל בשנה ב' כבר היינו חברים של לפחות שבעים-שמונים. החבר'ה קראו לנו השמן והרזה. אבל אריק, כמה שהיה שמן ונמוך, ככה הוא היה גם חכם ושנון. לא סתם הוא למד משפטים, ואני רק כימיה.

כל העסק התחיל כשאריק קפץ אלי למעבדה לכימיה תרופתית כדי לקחת את המעיל שהוא שכח אצלי. הוא נכנס למעבדה בריצה, כולו רטוב מהגשם, משפריץ לכל עבר. זה קצת הזכיר לי סצנה מאיזה סרט שראיתי פעם, אני חושב שקראו לו הוץ' וטרנר, כשהכלב שקראו לו הוץ' מנער את הראש שלו ומשפריץ מים ורוק לכל עבר. בשביל להשלים את הסצנה, כשאריק ניגש לשולחן שלי הוא התעטש התעטשות אדירה ישר על הצלוחיות של הניסוי המסכם. הוא לא ביקש סליחה או משהו, פשוט לקח את המעיל ורץ חזרה החוצה. כזה היה אריק אז, וכזה הוא גם היום, רק עם הרבה יותר כסף.

לא התלבטתי יותר מדי זמן. האמת, לא התלבטתי בכלל. היה לי ברור שהתוספת הלא מתוכננת של אריק לצלוחיות לא תתרום יותר מדי להצלחת הניסוי. אבל כבר עבדתי על הניסוי הזה קרוב לשבועיים, ולא היה לי זמן, ובטח שלא היה לי כוח להתחיל אותו מחדש. וחוץ מזה, עדינה לא שמה לב. והמתרגל בכלל היה במקום אחר.

אחרי כמה ימים תפס אותי הדוקטורנט שאחראי על הקורס, ואמר לי שאני חייב לבוא איתו עכשיו, דחוף דחוף, למעבדה. כשנכנסנו למעבדה היו שם ראש המחלקה והמתרגל ועוד כמה אנשים שלא הכרתי, אבל גם הם נראו ממש חכמים. וגם עדינה כבר הייתה שם, עם דמעות בעיניים, מחבקת את הקלסר שלה חזק חזק, כמו שהיא תמיד עשתה כשהיא הייתה לחוצה. אני זוכר שרציתי לשאול אותה מה קורה, אבל עוד לפני שהספקתי ניגש אלי אחד מהאנשים שנראו חכמים וצעק עלי: "מה עשית? מה שמת בפנים?" עוד לפני שהספקתי להיבהל מיד התנפלו עלי כולם בשאלות וצעקות וזרקו כל מיני מילים ומושגים שלא ממש הבנתי.

כשהרוחות והצרחות נרגעו קצת, הצלחתי להבין שבאחת הצלוחיות של הניסוי שלי התפתח סוג של וירוס מסתורי ולא מוכר, משהו שבכלל בכלל לא היה אמור לקרות. בטח לא לסטודנט בינוני כמוני. אפילו שעדינה, שהייתה השותפה שלי לניסוי דווקא הייתה תותחית, אבל בניסוי הזה אני הייתי המוביל. אחרי חקירה קצרה נשברתי, ומהר מאוד הגענו יחד למסקנה ההגיונית היחידה, שההתעטשות של אריק היא זו שגרמה להתפתחות המפתיעה.

הדבר האחרון שאפשר להגיד על אריק זה שהוא פראייר. נמוך, שמן, אבל לא פראייר של אף אחד. תוך פחות משבוע הוא הבין את הפוטנציאל. הוא הודיע להנהלת האוניברסיטה שהוא מוכן לתרום את גופו ונוזליו למדע, אבל רק אחרי שיחתמו על חוזה. אני כבר לא זוכר את כל הפרטים, אבל בגדול אריק קיבל מלגת קיום של כמה אלפים לחודש, ובנוסף תשלומים אד-הוק פר בדיקה. משהו כמו מאתיים שקל עבור כל בדיקת דם, חמש מאות שקל לבדיקת שתן (אף פעם לא הבנתי למה בדיקת שתן שווה יותר מבדיקת דם, אבל לך תבין את הראש של אריק) ואיזה אלף ומשהו שקל לכל דגימת רוק. הוא טען שלתת דגימת רוק זה כמו להתנשק, והוא לא מוכן להתנשק ככה סתם.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי כמה חודשים הייתה פריצת דרך. החוקרים לא הצליחו לגלות למה הנזלת של אריק שונה מהנזלת של כל אחד אחר. הם גם לא מצאו שום דרך לייצר משהו דומה באופן מלאכותי. אבל הם כבר ידעו להגיד שמהנזלת של אריק אפשר להפיק החיסון המושלם לקורונה על כל הווריאנטים שלה, ועל הדרך למנוע גם את רוב סוגי השפעת.

לאריק תמיד היה חוש עסקי מפותח. פחות משנתיים אחרי אותה התעטשות ששינתה את חייו, אריק כבר היה הבעלים והמנכ"ל של "אריק תעשיות פרמצבטיות בע"מ". זו הייתה חברה שייצרה מוצר אחד בלבד – חיסון נגד קורונה. החיסון היה יקר מאוד, בגלל המלאי המצומצם. אבל מי שלקח אותו פעם אחת, היה מחוסן מקורונה ושפעת לכל החיים, או לפחות לכמה שנים טובות, כי בינתיים אף אחד מאלו שלקחו את החיסון לא נהיה חולה.

ואנשים קנו וקנו, וקנו. אמנם רק העשירים יכלו להרשות לעצמם את המחיר של החיסון של אריק, אבל מסתבר שיש לא מעט עשירים בעולם.

התביעה לא איחרה לבוא. המדינה טענה שאריק, או לפחות הנזלת שלו, היא משאב לאומי והוא לא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו. אריק, שכבר סיים את הלימודים בינתיים, החליט לייצג את עצמו במשפט. הוא תמיד ידע להתווכח טוב. לא סתם הוא הלך ללמוד משפטים ואני רק כימיה.

זה ממש כיף להיות חבר טוב של מיליונר. במיוחד אם אתה מוכן להתפשר. לא כמו עדינה. היא עדיין מסתובבת איתנו. היא סלחה לי אחרי כמה זמן וחזרה לחבורה שלנו. אבל לעדינה יש עקרונות. היא לא מוכנה לקבל כסף, או אפילו מתנות מאריק. או כמו שהיא אומרת עם המבטא הצרפתי שלה: "אני לא אוכלת חינם. ובטח שאני לא אוכלת נזלת".

זה לא שלי אין עקרונות, יש לי כמה. אבל לקבל כסף מחבר שנהיה מיליונר בזכותי, זה לגמרי מסתדר עם העקרונות שלי.

זה ממש כיף להיות חבר טוב של מיליונר. מאז שאריק נהיה מיליונר, גם אני נהייתי קצת סלב ואפילו התראיינתי ברדיו כמה פעמים, ופעם אחת גם לאיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, אבל לא שידרו את זה. לא נורא. באמת שלא. יש הרבה יתרונות אחרים בלהיות חבר של אריק.

החיסרון היחיד בלהיות חבר טוב של אריק הוא שתמיד קר. כדי לשמור על רמת הכנסות יציבה אריק תמיד חייב להיות מצונן, ככה שהמזגנים ביאכטה שלו (שם הוא גר כבר קצת יותר משנה, משיקולי מס) עובדים על 16 מעלות באופן קבוע.

כרגע אנחנו מחכים לסיום המשפט. מיד לאחר שנזכה, ותסמכו על אריק שהוא יזכה, אנחנו מתכוונים לעשות מסיבה ענקית על היאכטה. כולם מוזמנים, כדאי לבוא בלבוש חם.