#18 מי הזיז את העכבר שלי?

#018 wireless headsetזה קורה בדרך כלל לאחר מספר ימי העדרות רצופים מהעבודה, זה יכול להיות בגלל חופשה, מחלה או נסיעה עסקית. אתה חוזר לעבודה עם חיוך, מופתע לגלות שאפילו קצת התגעגעת ומחליף כמה דאחקות עם החבר'ה בפינת קפה. אתה נכנס למשרד או לקוביה מוריד את התיק, תוקע את הלפטופ ב Docking מדליק את המחשב ו… אין עכבר.

כף היד תופסת רק אויר (או במקרה הגרוע את הצלחת עם שאריות העוגה שהשארת לפני עשרה ימים…). מבטים קצרים מעל ומתחת לשולחן.אין עכבר.

מאחורי המסך, בארון, במגירות, בין עשרות הכבלים שבארגז שבפינה. אין עכבר.

לרגע אתה עוד מקווה שאולי המנקה החליט לבצע ניקיון יסודי והזיז כמה דברים, אבל מבט חטוף ושמונה כוסות קפה חצי מלאות, עדיף לא לדעת במה, והאפשרות הזו יורדת מהפרק. לאט לאט חודרת ההבנה פנימה. הידיעה האכזרית, שמישהו, וככל הנראה מישהו קרוב, השלים ציוד. התגובה המיידית היא לראות מה עוד חסר. המטען של הטלפון הוא החשוד המיידי, אבל אז אתה נזכר שבעצם אתה בעצמך לקחת אותו איתך לפני שעזבת.

עוברים לסריקה יסודית יותר. פתאום אתה שם לב שהכסא קצת נמוך מדי. כן, זה בכלל לא הכסא שלך. כנראה שמישהו השאיל אותו לאיזה ישיבה מרובת משתתפים מכיסאות. האמת, יפה שבכלל החזירו את כסא, אפילו שזה לא הכסא שלך. ממשיכים הלאה. הקופסא המטופשת שבה יש כל מיני עטים נראית ריקה באופן חשוד. היו שם לפחות חמישה או שישה עטים, שלפחות אחד מהם היה כותב. עכשיו יש שם רק שניים, ורוב הסיכויים ששניהם כבר מזמן שכחו איך נראה דיו. הסקירה ממשיכה, אבל עמוק בפנים כבר מחלחלת המחשבה המפחידה. אתה דו…

פה אני חייב לעצור לוידוי. כן, באמצע המתח, בדיוק כשאתם מתים לדעת מה המחשבה המפחידה. אז זהו, שגם לי לא היה מושג מהי אותה מחשבה מפחידה שמתחילה ב"דו". אני התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה שבועות, ואז עזבתי אותו באמצע המשפט, בגלל שהיה איזה משהו דחוף בעבודה, או אולי הילדים בדיוק התקשרו, או סתם כי היה לי רעיון יותר טוב לכתוב עליו. לפני כמה ימים ראיתי שאין לי שום דבר מעניין לכתוב עליו השבוע אז חיפשתי רעיונות ישנים ומצאתי את הפוסט החצי מבושל הזה. קראתי אותו, ואפילו צחקתי מהבדיחות של עצמי. אבל כשהגעתי ל"דו" לא היה לי מושג למה התכוון המשורר, כלומר על מה בדיוק חשבתי. אז אני מתנצל מראש אם ההמשך הוא לא מה שציפיתם, אבל מצד שני לפחות הצלחתי להרוויח עוד כמה משפטים לפוסט הזה, שאחרת היה יוצא קצר מדי. אז הנה ההמשך:

אתה דוחה (נו זה הכי טוב שהצלחתי למצוא) את הבדיקה ליותר מאוחר ויושב לנסות להרוג את המפלצת שיושבת לך ב Inbox בדמות אלפי מיילים שמחכים שתעבור עליהם. אבל הסקרנות הורגת אותך, למרות שאתה לא חתול. אתה מסתובב שמאלה, מתקרב מעט לפינת השולחן מזיז את הקקטוס טיפה ו… אשר יגורת בא לך. הכבל הכחול-אדום-צהוב נעלם. כן, הכבל המיוחד, שיש רק שלוש כמוהו בכל הקומה הושאל שלא מדעת. הכבל הכחול-אדום-צהוב הוא רק דוגמא ומופת לכל ציוד יקר ערך הקיים בכל חברת היי-טק ושנדרש על מנת לבצע פעולה בסיסית כלשהיא, ובגלל מחירו או נדירותו אף פעם אין מספיק כאלה. זה יכול להיות כבל שרק באמצעותו ניתן לעדכן את התוכנה של מכשיר מסוים, או אולי דיסק-און-קי שרק איתו אפשר לשחרר גירסאות לפרודקשן, או סתם מברג אלן 7/128 שרק איתו ניתן לפתוח את הקופסא של השרת, או המפתח לארון הציוד המשרדי (שווה ערך בעולם הלואו-טק הוא כמובן הכרטיס הנשגב והמיסתורי בקופות בסופר, שבכוחותיו המופלאים יכול להחזיר את הזמן לאחור ולבטל את פעולת הקופאית).

מי שמחזיק ברשותו את הציוד הנדיר באופן אוטומטי נחשב לבעל מעמד בכיר יותר בחברה, והוא כמובן יכול לסחור בציוד תמורת טובות הנאה שונות, כגון: "אני אתן לך את הכבל בתנאי שתפנה כמה שעות לעבוד איתי על הבאג האחרון". ועכשיו הכבל נעלם ואיתו גם המעמד והיכולת להזיז דברים. ישנם אלו שעל מנת למנוע את התופעה שמים מדבקות עם השם שלהם על הציוד, כמו על המחברות בבית הספר. וישנם אלו שאף ילכו צעד נוסף וינעלו או יקשרו את הציוד, משל הכבל הוא עט בסניף דואר. אבל אני לא מוכן לנקוט בשיטות כאלו. לי יש אמון בסיסי באנשים וביושרה שלהם. מה גם שאני יכול להבין את הצד השני. לפעמים יש צורך דחוף ביותר באותו ציוד נדיר ויקר ערך, ואין זמן לשאול או לבקש רשות או לחפש את בעל הבית. אז לוקחים ומשתדלים להחזיר מיד בתום השימוש, או מקסימום למחרת. ואם למחרת בדיוק הייתי חולה אז בשבוע שאחרי, או מיד כשאני אחזור מהנסיעה העסקית. או מתי שייצא לי. לא צריך לעשות מזה סיפור.

אני זוכר מקרה, בו נשארתי מאוחר במשרד לטובת ישיבה חשובה עם חבר'ה בארצות הברית בה הייתי אמור להציג את הרעיון המהפכני שלי. אני ידוע כאחד שתמיד יש לי כמה רעיונות מהפכניים איך לגרום למוצר ולחברה להיות הרבה יותר מוצלחת (לפחות לדעתי). כמה דקות לפני הישיבה פתאום גיליתי שהאוזניות האלחוטיות שלי לא עובדות. ברגעים אלו שעתיד החברה, או לפחות עתידו של הרעיון המהפכני שלי תלוי על בלימה, אין זמן לזוטות כמו בקשת רשות להשאיל ציוד. מה גם שהייתי די לבד בכל הבניין כך שלא היה ממי לבקש. הסתובבתי בין עמדות העבודה עד שמצאתי בעמדה של מישהי שאני מכיר אוזניות בדיוק כמו שלי. לקחתי את האוזניות שלה חיברתי אותן למחשב שלי והעברתי את הפרזנטציה בהצלחה. (הצלחה משמעותה שהרעיון שלי נדחה על הסף כמשהו שאין סיכוי שהוא יעבוד, וגם אם הוא יעבוד, בכל מקרה כבר מאוחר מדי, וגם אם עוד לא מאוחר מדי, אין מי שיממש אותו. וגם אם נמצא מי שיממש אותו, נמצא כבר תרוץ אחר עד שתתייאש).

בכל אופן עם סיום הישיבה, כבר היה מאוחר אז הלכתי הביתה ושכחתי להחזיר את האוזניות. למחרת כשחזרתי למשרד, השתעשעתי עם הרעיון שאולי עדיף להשאיר את האוזניות התקינות אצלי, כי הגברת בעלת האוזניות פחות צריכה אותם ממני. אני יכול פשוט לשים את האוזניות שלא עובדות אצלה, והיא בכלל לא תדע שהייתה החלפה. אבל ברגע האחרון התעשתתי והחלטתי להחזיר את האוזניות, ועוד להקפיד לעשות את זה בפניה ולא כמו גנב בחשיכה. מעשים כגון אלו לא מתאימים לאיכות של האנשים שעובדים במקום הזה. כשהגעתי לעמדה שלה עם האוזניות ביד, היא אמרה לי: 'אה, זה אתה שלקח את האוזניות? איזה קטע! בדיוק אתמול בצהרים האוזניות שלי התקלקלו והייתי חייבת לדבר עם אמא שלי שתוציא את הילד מהגן, אז לקחתי את האוזניות שלך ושמתי לך במקום את האוזניות המקולקלות שלי…'

והמהנדס החכם אומר: זה רק אני והעכבר שלי

תגובה אחת בנושא “#18 מי הזיז את העכבר שלי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s