#43 בישיבה של מטה (או בעקבות הזמן האבוד 2)

מה זה ישיבה רקורסיבית וישיבה אקספוננציאלית, על חוק הטריוויאליות של פרקינסון, ומה קורה לבכירים מזדקנים בהיי-טק

כמה ישיבות יש לנו, אפשר למות. ישיבות צוות, וישיבות של הספרינט. ישיבות של הפרוייקט ושל הארכיטקטורה וישיבות שעוברים על הבאגים וישיבות שהבאגים עוברים עלינו. אין יום בלי מינימום שתיים שלוש ישיבות ולפעמים אפילו חמש ושש. ואז בסוף השבוע אתה מנסה לראות מה הספקת לעשות, ואתה מגלה שכלום. כל השבוע עבר בישיבות. כולנו בחורי ובחורות ישיבה.

כבר כתבתי בעבר על הזמן האבוד המתבזבז עקב ריבוי המיילים המטורף בפוסט הזה, אבל ממיילים אפשר להתעלם ואז להגיד שבטעות המייל זוהה כספאם. אבל מישיבות קשה יותר להתחמק.

המגזר שלנו תמיד סבל מעודף ישיבות, וכמות הישיבות שלך עולה ביחס ישיר לוותק שלך במקום העבודה. אבל באופן די מדהים, שלא לומר פרדוקסלי, בעקבות הקורונה יש עוד יותר ישיבות. פעם, כשעוד היינו עובדים מהעבודה, כמות הישיבות הייתה מוגבלת עקב מחסור כרוני בחדרי ישיבות (לך תמצא חדר ישיבות פנוי בין עשר לשתים עשרה בבוקר, בדיוק כמו הסיכוי למצוא חניה פנויה). וכמו שאמרו חכמינו, אם אין חדר אין ישיבה.

עם ארצות הברית דווקא כן עשינו ישיבות טלפוניות, אבל לעשות ישיבה טלפונית כשכולם נמצאים באותו בניין היה פעם בגדר ייהרג ואל יעבור. אבל אז באה הקורונה ושינתה את הכללי המשחק. פתאום כולם בבית, אז זה בסדר לעשות ישיבות בטלפון. אז יש ישיבות, ואפילו יותר.

יש הרבה שמנצלים את הישיבות בשביל להשלים פערים. בעיקר פערים בחדשות, במצב הבורסה, איזה בינג' קצרצר, ואולי גם קצת פערים בעבודה, עבודה בבית כמובן: כביסה, כלים וכו' (לפירוט מלא ראו כאן). גם רוב הפוסטים שלי נולדים בעיצומן של ישיבות משמימות, כמו גם הפוסט שאתם קוראים ברגע זה ממש.

אבל יש גם ישיבות "שוות". ישיבות שאתה אשכרה מקשיב להם ואפילו נהנה. הייתי באחת כזו בשבוע שעבר. איזה צעקות הלכו שם, כמה האשמות והעלבות. ממש הנאה צרופה. מזל שזו הייתה ישיבה טלפונית, אחרת עוד היו הולכים מכות. הדבר היחיד שאני מצטער עליו זה שלא הקלטתי את הישיבה.

הישיבות היצריות האלה קורות בדרך כלל לקראת איזה ציון דרך (Milestone בלע"ז) חשוב, כשפתאום המנהלת הרלוונטית מגלה את המצב האמיתי ואת גודל הברוך. פתאום הלחץ מבעבע, כללי הנימוס נזרקים לפינה, ויאללה שכונה. במקום לתלות את הכביסה של הילדים כשאתה במיוט, אתה מוצא את עצמך לייב בוידאו מוציא את כל הכביסה המלוכלכת לפני כולם.

ואז זה מתחיל. "אמרתי לכם שזה מה שיהיה", "איך נתתם לזה לקרות עוד פעם" ובעיקר צמד משפטי המפתח: "תן לי לסיים" ואחיו הגדול: "אני לא הפרעתי לך את אל תפריעי לי". חוויה של פעם-פעמיים בשבוע לקראת סוף הפרוייקט.

במחקר קצר שעשיתי, מתברר שאנחנו באופן קבוע מגיעים למצב הזה, לא בגלל חוסר בתקשורת או בשקיפות במהלך הפרוייקט. בדיוק להיפך. מה שקורה שאנחנו כן דנים בבעיות באופן שוטף ועל בסיס שבועי. הבעיה היא שבמהלך הישיבות הרגילות אנחנו פשוט לא מסוגלים לקבל החלטות. אנחנו מתווכחים ומתווכחים עד שבסוף נגמר הזמן של הישיבה. ואז פשוט קובעים עוד ישיבה. התוצאה של תשעים אחוז מהישיבות היא שצריך לקבוע עוד ישיבה. כל ישיבה היא ישיבה רקורסיבית בפוטנציה, רק שלא תמיד יש תנאי עצירה.

עוד תוצאה מעניינת של המחקר היא שאם מגיעים לישיבה מסויימת עם X בעיות שצריך לדון ולפתור, רוב הסיכויים שבסיום הישיבה ישארו 2X בעיות בלתי פתורות. זאת אומרת שלפעמים ישיבה יכולה להפוך להיות ישיבה רקורסיבית אקספוננציאלית, ברוח הימים.

כשהעליתי את הסוגיה עם אחד מחברי מועדון הויכוחים אצלנו, הוא הסביר לי שתרבות הויכוח היא חלק חשוב מתהליך קבלת ההחלטות אצלנו בחברה. לא פחות ולא יותר. ניסיתי להתווכח איתו, אבל הוא אמר שזה לא הדרך, והכי טוב שנקבע ישיבה ונדון על זה (לזקנים שבינינו זה ודאי מזכיר את מועדון הויכוחים של מונטי פייטון).

זו התרבות הארגונית. למה לסגור משהו במייל, או בחמש דקות בפינת קפה. בא נקבע ישיבה ונבזבז לעשרים אנשים שעה. ועוד שעה, כי לא הגענו לשום החלטה בישיבה הראשונה.

אנחנו מוכרחים להתווכח. אנחנו חייבים להתווכח. האמת – אנחנו אוהבים להתווכח. וככל שאתה יותר זמן בהיי-טק אתה הופך להיות מכור לויכוחים. אתה לא יכול לבוא לישיבה בלי להשמיע את דעתך, גם אם לפני תחילת הישיבה לא היה לך מושג על מה מדובר. אם אני פה, אני אדבר ואני אשמיע את דעתי. וכמה שאני מבין פחות ככה אני אצעק יותר חזק.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון אומר: ככל שהנושא יותר טריוויאלי כך ידרשו יותר זמן ואנשים על מנת לדון בו.

והנגזרת ההיי-טקית הישראלית היא, שככל שרמת ההבנה והמומחיות בנושא נמוכה יותר כך המוטיבציה ורמת ההשתתפות בדיון עולה. זה בעיקר קורה אצל המנהלים והארכיטקטים שבינינו בגלל התופעה שאני מכנה "הזדקנות הבכירים בהיי-טק". או במילים אחרות ככל שאת בכירה יותר, את למעשה מאבדת הבנה ושליטה על מה באמת קורה במוצר שאת אחראית עליו. ואז מתחילים לפחד שאולי אנחנו מיותרים? אז חייבים להראות נוכחות ולהשפיע. אז באים לישיבות טכניות וישיבות פרוייקט ומביעים דעה ומשנים החלטות רק בשביל להראות שאנחנו פה, וכמה אנחנו חשובים ומשפיעים, ובכלל שלא תעיזו לחשוב לפטר אותנו.

לסיום, בדיוק היום שמעתי איזה כתבת ברדיו אומרת שהממשלה צריכה ללמוד יותר מחברות ההיי-טק איך לקבל החלטות בצורה פשוטה ויעילה. ואני אמרתי לעצמי, איזה מזל שלא.

והמהנדס החכם אומר: מה לעשות שאף אחד לא צודק, הרי בכל ויכוח יש שלושה צדדים: הצד שלך, הצד השני והאמת (מרדכי ריצ'לר)

ועוד אומר המהנדס החכם: אינך צריך להתווכח על כל תכונה קטנה רק בגלל שאתה יודע מספיק כדי לעשות זאת. פול הנינג-קאמפ. (מתוך ה FAQ של FreeBSD)

You need no argue about every little feature just because you know enough to do so

Photo by mali maeder on Pexels.com