#46 אחרי החגים

מתי שווה לקחת מצב חמור ולהפוך אותו לקטסטרופה של ממש. למה הפוסט הזה יצא פחות מוצלח, ומה גרם לי לכתוב אותו. נקודת מבט אופטימית לאלו שדוחים כל דבר – "דחיינות מובנית" (שווה לקרוא!)

Photo by Gabriela Palai on Pexels.com

זהו. אחרי החגים הגיע. איזה באסה. פתאום כל מה שדחינו לאחרי החגים צריך עכשיו לעשות. למי יש כח. באמת אוף! והכי גרוע, שגם אין תירוצים. גם ככה תקועים בבית ואין שום דבר אחר לעשות, ועדיין דוחים כל מה שרק אפשר. אפילו את כתיבת הפוסט הזה, שתכננתי לפרסם מיד אחרי החגים דחיתי ודחיתי עד לרגע האחרון. אבל הנה בסוף כתבתי אותו, ובסוף הפוסט תוכלו לגלות איך זה קרה.

אז הפעם החלטתי להתמקד בתופעת הדחיינות המובנית. גילוי נאות, הפוסט הזה מבוסס על המאמר המופלא, הקסום, שלא לומר המופתי, של פרופסור ג'ון פרי "דחיינות מובנית", שהפך את תפיסת עולמי מקצה לקצה. אז רק שתדעו לכם שאתם לא לבד! כולם דוחים. החוכמה היא לדעת את מה לדחות ואיך.

אבל נתחיל בעובדות היבשות. על פניו, כל מתודולגיות הפיתוח והעבודה בהייטק מבוססות על דחיינות (איך זה נשמע מרשים "מתודולוגיה", הכל כל כך מתודי ומסודר. ממליץ בחום לעיין במתודולוגיית הפיתוח פרי מוחי המאומץ – מתודולוגיית ה"באסטה", כאן).

כל שיטות האג'ייל האלה, עם הספרינטים הקצרצרים והישיבות היומיות, נועדו למעשה לאפשר דחייה של משימות באופן מתודי. כל ישיבת תכנון ספרינט מתמקדת בעיקר במה אנחנו לא הולכים לעשות בספרינט הקרוב, ולראות עד כמה ניתן לדחות את המשימות, ואם אפשר לא לעשות אותן בכלל. גם תפקידה המרכזי של כל מנהלת פיתוח או בדיקות הוא להחליט מה הצוות לא הולך לעשות בזמן הקרוב, ואחרי זה לייצר סליידים ותוכניות עבודה שמצדיקות את הדחיות המרובות.

בקיצור כל עולם ההיי-טק מתבסס על דחייה של משימות, כי תמיד יש משהו חשוב יותר לעשות. כך דוחים עוד ועוד, ומצב הפרוייקט הולך ומדרדר. ריבוי הדחיות הוא המקור לביטוי הידוע "מצבנו מדרדר מדחי אל דחי", כלומר מדחייה לדחייה. גם דיווח הסטטוס השבועי של כל מנהל ממוצע, עמוס לעייפה בשלל תירוצים לדחיות. לא סתם זה נקרא דו"ח שבועי, שכן הוא מסכם את כל הדחיות.

מנהלים מנוסים לוקחים את הדחיות מראש בתכנונים שלהם. קודם כל הם עצמם דוחים את פרסום תוכנית העבודה בכמה חודשים, ואז הם ממשיכים לדחות את תאריך סיום הפרוייקט בהתאם לנוסחה שמתכללת את הדחיות של כל הצוותים. ממש סוף מעשה במחשבת דחייה.

כמובן שבשלב מסויים מרוב דחיות כל העסק נהיה דוחק, שלא לומר דוחה, והפיצוץ הוא בלתי נמנע. והשאלה היא כמובן מה ניתן לעשות. ישנן מספר אפשרויות כיצד להתמודד עם תופעת הדחיינות ותוצאותיה:

להאשים מישהו אחר – זוהי האפשרות האינטואיטיבית והמתבקשת ביותר (על הכללים איך להאשים מישהו אחר באופן בטוח אפשר לקרוא כאן), אלא שלא תמיד אפשר או שיש את מי להאשים.

להעביר את המשימות לצוות אחר – פתרון חביב, אלא שהוא טומן בחובו סכנה גדולה, שכן רוב הסיכויים הם שהצוות ההוא יעביר לך בתמורה משימות גרועות הרבה יותר.

להתפלל – כמו שאמרו חכמינו: אם לא יועיל, לפחות לא יזיק. אבל הם גם אמרו שאין סומכים על הנס…

להחמיר את המצב – זו אפשרות ששווה לשקול. לא רבים מבינים את הפוטנציאל הגלום בהחמרת מצב גרוע לקטסטרופה של ממש. כאשר המצב חמור, רוב הסיכויים שההנהלה הבכירה תתחיל להתעניין ולהתערב ולרדת לפרטים. וזה כמובן דבר גרוע ביותר. כי ברגע שמאבדים את העמימות (הקונסטרוקטיבית) פתאום אין ברירה, וצריך להתחיל לעבוד, אבל באמת לעבוד. וזה כמובן לא מצב רצוי. שלא לומר שנהיה קשה הרבה יותר להסתיר את הפאדיחות, כשיש לך ישיבה פעמיים ביום עם סגנית הנשיא. אבל כאשר המצב הופך מחמור לקטסטרופה, או אז הפאניקה מתחילה. יש אובדן עשתונות כללי. הפוקוס של שדרות הניהול עובר מנסיונות להצלת הפרוייקט לנסיונות להציל את עצמם. וזה בדיוק הזמן להחמיר את המצב עוד יותר, באמצעות שתיים-שלוש דחיות נוספות שיגרמו לחיסול הפרוייקט, כך שכל הפאדיחות יקברו בבית הקברות של פרוייקטים כושלים.

בשיחה (לגמרי אמיתית) עם אישיות בכירה בעולם ההיי-טק, הוא המשיל את פיתוח פרוייקט כושל בהיי-טק לרכבת דוהרת שאיבדה את הבלמים ועומדת להתנגש בהר. יש אפשרות לקפוץ מהרכבת מוקדם, אבל אז יש סיכוי שאיכשהו הרכבת תינצל, ויש כאן פיספוס רציני שלך להשתתף בפרוייקט הרואי. עדיף להישאר על הרכבת, ואף לגרום לה לנסוע מהר יותר, כדי לוודא מאה אחוז כישלון. ואז ברגע האחרון לקפוץ מהרכבת, ואולי אפילו להרוויח מחמאות על איך הצלחת להינצל ברגע האחרון. כמובן שעניין התזמון פה הוא סופר קריטי, אחרת את עלולה למצוא את עצמך על הרכבת בזמן ההתרסקות.

כל האמור לעיל מדבר על דחיינות ברמת הפרוייקט או הצוות. יש לי גם לא מעט מה לומר לגבי הדחיינות ברמה האישית, אבל הפוסט הזה כבר נהיה ארוך מדי. זה מה שקורה כשאתה דוחה את כתיבת הפוסט עד לרגע האחרון, בסוף הוא יוצא פחות מוצלח ממה שרצית…

מה שבכל זאת גרם לי לכתוב את הפוסט הוא כמובן עיקרון הדחיינות המובנית, הטוען שאנחנו נבצע משימה חשובה רק כאשר יש לנו משימה חשובה יותר ממנה לבצע!

כך גם עם הפוסט הנוכחי, החזרה לעבודה הציבה בפני ערימה ענקית של משימות דחופות יותר. כך שכתיבת הפוסט היא למעשה דחייה מובנית של אותם המשימות היותר דחופות. ככה זה אצלנו.

לסיום, אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר "דחיינות מובנית", שבאמת נותן תחושה אופטימית, גם אם חסרת כל שחר, לכל אלה שדוחים כל דבר. דחייה נעימה.

והמהנדס החכם אומר: כל אדם מסוגל לכל כמות של עבודה, ובלבד שאין זו העבודה שמוטלת עליו באותו רגע (רוברט בנצ'לי)

4 תגובות בנושא “#46 אחרי החגים

  1. מקסים!
    אהבתי ממש.
    פעם ראשונה שאני נפגש עם הבלוג שלך, והמאמר הזה קסום.
    תודה לך עליו.
    מזל שיש לי עוד המון דברים חשובים לעשות, אז אני יכול לשבת ולהקליד לך את התגובה הזאת..

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s