#50 משנכנס הבאג מרבין בשמחה

מה יש בעיניים של הארכי-טקט המצוי? מתי המפתח הקרבי נמצא בעננים? ואיך יכול להיות שכולם שמחים שנמצא באג קריטי חדש?

אנחנו רבים המון בעבודה. שמתם לב כמה אנחנו רבים? אם לוקחים בחשבון רק את הזמן בו יש לנו אינטראקציה עם עובדים נוספים, אז רוב התוכן של הישיבות, הטלפונים, המסנג'רים ואפילו המיילים, זה בעיקר לריב. טוב, לריב זו אולי לא המילה הכי מדוייקת, ואולי יש מילים טובות יותר, אבל בואו לא נריב על זה. לפחות אתם כן יכולים להסכים איתי שרוב הזמן אנחנו עסוקים בלא להסכים, אחד עם השני. מסכימים?

למרות כל המריבות וחוסר ההסכמה, קיים דבר אחד, מפתיע משהו, שדווקא כן גורם לאחדות חוצת צוותים ומגזרים, שלא לומר מגדרים. והגורם המפתיע הזה הוא לא אחר מאשר באג קריטי שנמצא ברגע האחרון, ולא מעט פעמים גם לאחר הרגע האחרון. ברגע שנמצא הבאג, נשכחות כל המריבות. פתאום אין יותר מאבקי כוחות. כולם פשוט שוכחים את כל משקעי העבר וחוגגים בשמחה גדולה את בואו של הבאג.

אין דבר שמאחד את אנשי ההיי-טק יותר מאשר לקבל תקלה סופר קריטית בעדיפות סופר עליונה מלקוח סופר חשוב. כמובן שתמימות הדעים הזו היא רק ברמת ה External API (כלומר הממשק החיצוני) של כל אחת ואחד מאיתנו. כולם נכנסים למוֹד של שמחה, מפלס המצברוח עולה, ויש הרבה צחוקים והומור שחור. אבל בפנים שום דבר לא משתנה, ותוך שבוע-שבועיים, אם לא שעה-שעתיים הכל חוזר למצב הרגיל.

אבל בכל זאת, כדאי להתמקד ולהתעמק בשעה-שעתיים המקודשות הללו, בהן כולם, אבל כולם, שמחים בבאג החדש. רק מי שיש לו אינטלגנציה רגשית ברמה גבוהה ביותר, והבנה וניסיון רב שנים בתהליכים בעולם ההיי-טק יכול להבין את התופעה המרתקת הזו. ובדיוק בשביל זה, מוגשת לפניכם הרשימה הצנועה הבאה, שחושפת אחת ולתמיד את אחת התופעות המדהימות של עולם ההיי-טק המזרח-תיכוני: למה כולם, אבל כולם, שמחים כשנכנס באג קריטי בתזמון סופר קריטי:

מנהלת הפיתוח המנוסה – ממש שמחה בבאג. מנהלי פיתוח חסרי ניסיון, עלולים להילחץ, שיתחילו להאשים אותם שהצוות שלהם לא מייצר עבודה איכותית. אבל מנהלת עם ניסיון יודעת איך להפוך את הקערה. היא שמחה כי הבאג הזה הוא ההוכחה שהיא צדקה כל הזמן. אין לה מספיק אנשים ואין מספיק זמן ויש יותר מדי פיצ'רים לממש. אז הנה לכם, אל תגידו שלא אמרתי שזה מה שיקרה! והאמת שזה מפתיע שהבאג הזה קרה רק עכשיו, ושזה רק באג אחד ולא עשרים. ובקיצור עכשיו היא יכולה לדרוש ביתר שאת: עוד עוד ועוד (עוד על שלושת ה"עודים" כאן).

מנהל הפיתוח הצעיר וחסר הניסיון – גם שמח. ברגע הראשון הוא אמנם נלחץ שלא יאשימו אותו. אבל מהר מאוד הוא נזכר בחוק הראשון של ההיי-טק: "תמצא את מי להאשים", ומיד מעביר את כל האחריות לאחד מראשי הצוותים. אז גם הוא שמח, אבל זו שמחה אחרת. שמחה של אחד שהצליח להינצל מבניין קורס ברגע האחרון.

ראש הצוות המסכן – שמח מאוד. הוא פשוט כבר איבד לגמרי שליטה על החיים שלו. למעשה כבר אין לו בכלל חיים, יש רק עבודה. ועוד עבודה. מה לעשות שהוא תקוע בתפקיד שטוחן הכי הרבה, כבר כמעט שלוש שנים, וכבר קצת נמאס. אז הוא שמח. כי עכשיו סוף סוף הוא הולך שלא להצליח, והרי זה בדיוק מה שנדרש בשביל להתקדם לניהול, רק עוד כשלון אחד, והופ אתה נהיה מנהל  (על פי העיקרון הפיטרי הידוע). והנה הבאג הזה הגיע – ממש הבאג ששבר את גב הרש"ץ. אז יש בשביל מה לשמוח.

מנהלת המוצר חסרת המזל – שמחה. עכשיו סוף סוף ישימו לב אליה. עד עכשיו כולם שכחו ממנה והמשיכו במתודולוגיית ההתעלמות ממנהלי המוצר והתמקדות במה שחשוב באמת, שזה להכניס עוד קוד לפרודקשן. אבל הנה עכשיו הפרוסס נשבר. עכשיו פתאום שוב צריכים אותה בשביל לעדכן את לוחות הזמנים ולהוציא תקשורת מסודרת ועוד כל מיני זוועות שרק מנהלי מוצר שמחים לעשות. והנה יש היסטריה ולחץ ואפשר להילחץ וגם להלחיץ. אז היא שמחה.

הארכי-טקט המצוי – מחכך את ידיו בהנאה שכלל אינה מוסתרת. המוח שלו כבר עובד במצב של חישוב מקבילי מבוזר (שלא לומר מפוזר) ובעיניים שלו אפשר לראות תרשימי זרימה קטנטנים במקום אישונים. הוא כבר נמצא שמונה צעדים קדימה, ממציא מנגנון חדש ומסובך להפליא שאילו היה ממומש בוודאי היה מונע את הבאג הזה. כמובן שהאלגוריתם החדש הזה, הולך לסבך לכולם את החיים ולייצר אינספור בעיות חדשות. אז מה. כשהבעיות האלו יגיעו, איתם יבואו גם עדר של פתרונות עוד יותר מסובכים. הארכי-טקט המצוי רואה את העתיד ורוד, ולכן הוא שמח.

המהנדסת החכמה – שמחה, אבל בשקט, כי לא נעים להשוויץ. היא יושבת רגועה ומחכה שיקראו לה. היא יודעת שיקראו לה. תמיד קוראים לה בסוף, או באמצע, אבל בדרך כלל כבר בהתחלה, לבוא ולהציל את המולדת. היא יודעת בדיוק כמה היא טובה וכמה היא חשובה. אז היא שמחה, אבל בשקט. מן שמחה קלינט-איסטוודית כזו, אחרי עוד פגיעה מדוייקת בדו קרב. אני הכי טובה במה שאני עושה, והבאג הזה הוא רק עוד הוכחה.

הבודק העצלן – גם שמח. כי אמנם הוא פישל פה בגדול. לו  רק הוא לא היה מחפף בסבב הבדיקות האחרון, כנראה שהיו תופסים את הבאג כבר מזמן. אבל בדיוק היה משחק של ריאל מדריד, ויש סדר עדיפויות. אבל למרות זאת הוא שמח. כי כמה שהוא אשם, מי שחוטף עכשיו זה החבר'ה של הפיתוח, ואולי אפילו בזכות החיפוף שלו הם חוטפים קצת יותר על הראש, אז בכלל יש על מה לשמוח.

המפתח הקרבי – כולו בעננים מרוב שמחה. זהו הבחור חובב האקסטרים האקשן והסיכונים. חבר פעיל בארגון החצי-מחתרתי זאבי האימפלמנטציה. למעשה הוא חי בשביל הרגעים האלה, של הבלאגן והמתח והלחץ. איזה כיף. הוא כמובן מיד מציע לזרוק את כל הקוד ולכתוב הכל מחדש, ואז באמת תהיה שמחה גדולה.

המנהל הבכיר – גם שמח, באופן בכיר כמובן. כבר כמה חודשים שהוא מחפש תירוץ לעזוב ולא מצליח. אז הנה הבאג הזה נפל עליו כמו הזמנה מעלי אקספרס שמגיעה תוך פחות משבוע. אז אותו המנהל הבכיר, שיש לו אחריות מיניסטריאלית, אכן לוקח אחריות. לא סתם לוקח, לוקח בגדול. הוא לוקח את האחריות, לוקח את מענק הפרישה המכובד ולוקח את עצמו לתפקיד בכיר עוד יותר בחברה המתחרה, לפי שיטת ספירלת המשכורות. אז לא לשמוח?

ההיא מצוות התמיכה בלקוחות – לכאורה היא צריכה להיות הכי מסכנה, כי כל הכאב ראש נופל עליה. היא זו שצריכה ללכת כל כמה שעות לפגישה עם לקוח עצבני, ולנסות להסביר להם דברים שהיא בכלל לא מבינה בהם כי תמיד שולחים אותה לבד, ואף מהנדס או ארכיטקט לא טורח להגיע. אבל עמוק  בפנים גם היא שמחה, זה הג'וב סקיוריטי שלה. הרי אם אין בעיות – אין תמיכת לקוחות, ויאללה הביתה (אני מעדיף את הגירסה ההפוכה: אין לקוחות – אין בעיות, אבל זה נושא לפוסט אחר). אז בוודאי שהיא שמחה.

אבל מי שהכי שמח הוא זה שלמעשה הכניס את הבאג לפני כמה שנים. והוא מאוד, אבל מאוד שמח, בגלל שאף אחד כבר לא זוכר שזה היה הוא שלמעשה הכניס את הבאג הזה, ועכשיו הוא  יכול להיות רגוע, ואפילו לכתוב על זה פוסט בבלוג שלו.

והמהנדסת החכמה אומרת: ככל שרמת החוּמרה של הבאג גבוהה יותר, כך הסיבה שגרמה לבאג מטופשת יותר.

---

מתחת לקו: אז הנה לכן הטוויסט המפתיע גירסת 2023: בשבועות האחרונים ניסיתי לפתור בעיה ארכי-טקטונית סבוכה שנגרמה בגלל שאנשי החומרה החליטו על דעת הפרוסס והקהל, לעשות שינוי מסוים ששבר לי את כל הארכי-טקטורה הישנה. לקח לי לא מעט זמן וכמה ישיבות סוערות במיוחד בשביל להבין שמי שאמר לאנשי החומרה לעשות את השינוי הזה, בדיוק לפני שנתיים, בפברואר 2021 היה לא אחר מאשר אני. אז כאן לא הפרוסס קם על יוצרו, ולא הגולם קם על יוצרו. הפעם הפוסט התעלה על כותבו. כמו שאמרו חכמנו, המציאות עולה על כל דמיון.