על תכנות מונחה עצבים, חוק שימור האנרגיה בהיי-טק ומה זה באמת "תרמתי במשרד". ומה הקשר בין ההידבקות בקורונה למשכורות בהיי-טק?
זהו. החלטתי גם להצטרף לטרנד האופנתי האחרון ולשים את האגו בצד, בעיקר כדי לפנות קצת יותר מקום לכבוד. אז אני רק שואל בשביל חברה, שהתלוננה בפני שהיא קיבלה קידום בעבודה, אבל שכחו לשלוח מייל לכולם על זה שהיא קיבלה קידום. מה אתם הייתם עושים? מבקשים מהמנהל שישלח את המייל? פאדיחות. אבל אם לא ישלחו את המייל, איך כולם ידעו? מה שווה הקידום אם אף אחד לא יודע עליו?
אמרתי לה שזה באמת מעצבן. אבל היא לא נרגעה בכלל. "זה מעצבן? בא אני אגיד לך מה מעצבן!" מתברר שמה שעצבן אותי, כלומר אותה, זה שהיא התעצבנה מזה שהיא התעצבנה שלא שלחו מייל. היא לגמרי לא חשבה שהיא כזאת שאיכפת לה מהדברים האלה. דוגמא קלאסית להתעצבנות רקורסיבית. שלחתי אותה לתקן כמה באגים בדוקומנטציה בשביל להירגע.
אחרי כמה שעות ישבנו בפינת הקפה והסברתי לה את עובדות החיים בהיי-טק. שלא רק שזה בסדר גמור שהיא התעצבנה, אני חושב שייתכן ואפילו מישהו שם למעלה בכוונת מכוון לא שלח את המייל, כנראה בשביל שהיא תתעצבן. זה חלק מהתוכנית הקונספירטיבית הגדולה לטיפול בתופעת "הסתיידות הבכירים" בהיי-טק.
כיון שאני מניח שרבות ורבים מקוראיה הנאמנים של הפינה לא מכירים את התופעה, אני מנצל את הבמה הצנועה הזו לחשוף את אחד מהסודות הכמוסים ביותר של תעשיית ההיי-טק.
שורש הבעייה נעוץ כמובן בחוק שימור האנרגיה. לא מדובר כאן באנרגיה חשמלית או אטומית, אלא באנרגיה הפוטנציאלית של כל אחד ואחד מאיתנו, עבדי ההיי-טק. החוק בגירסתו הפשוטה הוא:
המוטיבציה לייצר תפוקות עבודה עומדת ביחס לינארי הפוך לוותק במקום העבודה
או במילים פשוטות יותר: ככל שאת יותר זמן באותו מקום העבודה, כך המוטיבציה שלך לעשות משהו בעבודה הולכת וקטנה. ובניסוח המתמטי היבש: [שנות וותק] X [המוטיבציה לעשות משהו] = הספק עבודה קבוע.
מחקר מעמיק ורציני שערכתי בין שלושת חברי ששרדו איתי בעבודה (חלק כבר לא עובדים כאן יותר, אבל הרוב עדיין עובדים כאן, אבל אנחנו כבר לא חברים) העלה מספר גורמים לתופעה, והרי הם לפניכם:
הגורם הראשון לירידה במוטיבציה הוא כמובן העובדה שככל הנראה לא יפטרו אותך. הרי את נמצאת פה כבר איזה לפחות חמש עשרה שנים. היית בברית, בבר מצוה ובחתונה של הבן של סמנכ"ל הפיתוח, ואת המנהל הנוכחי שלך את בעצמך ראיינת כשהוא התחיל לעבוד פה. אז אותך יפטרו? אין מצב. ואם לא יפטרו אז אין כל סיבה להשקיע בעבודה, נכון?
הגורם השני הוא כמובן הכסף. רבים מצעירי ההיי-טק חווים בשנותיהם הראשונות עליה אקספוננציאלית בשכר. אז, ילדים יקרים, דעו לכם שאחרי מספר שנים זה נעצר. למעשה הגרף של המשכורת לאורך זמן נראה די דומה לגרף האקספוננציאלי של מספר הנדבקים בקורונה. המשכורת אמנם ממשיכה לעלות כל שנה, אבל בשברי אחוזים שכבר קשה להבחין בהם בלי משקפיים. וכן, אני יודע שיש גם יוצאי דופן, ויש כאלה שדפקו קופה באקזיטים, וכן גם אני נורא מקנא בהם. אבל זה מה יש.
הגורם השלישי והחשוב ביותר הוא עייפות החומר. הרי בחייאת. קרענו פה את הצורה כשהיינו צעירים יותר. אנחנו את שלנו כבר תרמנו. מה שנקרא "תרמתי במשרד". אז עכשיו מגיע לנו קצת לנוח על זרי הדפנה והאופציות, ויקודדו הנערים לפנינו. מה שרק מחזק את העניין הוא העובדה העצובה-אך-אמיתית להחריד, שכל מה שאת מסוגלת לעשות עכשיו, הסטודנט הצעיר שרק התחיל לעבוד בשבוע שעבר יעשה יותר טוב, יותר מהר, ובעיקר יותר בזול. אז בשביל מה להתאמץ? זוהי התופעה המכונה "הסתיידות הבכירים". אך אל דאגה, אנשי ה HR כבר הקדימו תרופה למכה.
וכך, לכאורה, היינו יכולים להעביר את עשרים-שלושים השנים שנותרו לנו בתעשיה בשקט ובשלווה, ארכי-טקט תחת מסמכו ותחת דיאגרמתו. לפטר לא יפטרו, כי לא נעים. אם נתאמץ לא נקבל הרבה יותר (ואם נודה על האמת, גם מה שיש עכשיו קצת מוגזם, לא?), ובכל מקרה יש מי שיעשה את העבודה יותר מהר ויותר בזול.
אה-מה-מה? ששם למעלה פחות אוהבים את הרעיון שמסתובבים להם במסדרונות כמה דינוזאורים שלא נותנים יותר מדי, אבל בטוח מקבלים הרבה יותר מדי.
וכאן, באופן חסר תקדים יש לומר, אנשי כח האדם באו עם רעיון גאוני, איך לגרום לזקני ההיי-טק לחזור ולעבוד במלוא המרץ והכח (לפחות בכל הכח שעוד נשאר). הם עלו על הדבר היחיד שחשוב לאותם ותיקי היי-טק, אלו שידעו צורתו של דיסקט, ולמדו תכנות בפסקל. הכבוד. כבר אמרו חכמינו: אין דבר העומד בפני הכבוד, ואם הם לא אמרו, אז הנה אנחנו אומרים עכשיו.
אז הם יצרו סולם של דרגות בכירות, דרגות מאוד בכירות ודרגות סופר-בכירות, בשביל לייצר תחרות באותו שיכון ותיקים. כי מה שחשוב הוא לא הכבוד שלך או שלי. מה שחשוב הוא למי יש יותר כבוד.
למחרת, שוב פגשתי את המקודמת העצבנית.
"בסוף שלחו את המייל", היא בישרה לי בקול נכאים עצבני ומתוסכל.
"נו, יופי. אז מה הבעיה עכשיו?" שאלתי
"עכשיו גיליתי שהבחור מהמשרד ממול גם קיבל קידום, בדיוק כמוני" היא אמרה בקול עצבני.
ניחמתי אותה שכבודו במקומו מונח, וזה בסך הכל כיבוד קל. והכי חשוב שהיא צריכה להפסיק עם ה"תכנות מונחה עצבים" הזה. שהרי הקנאה, התאווה (ובעיקר) הכבוד מוציאים את האדם מן העולם. ואם לא מהעולם, הם בטוח מוציאים אותו מדעתו.
והמהנדסת החכמה אומרת: כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, אבל מי שרודף ממש מהר, בסוף משיג אותו (בדיחה חסידית ישנה)
מתחת לקו
ועוד בדיחה חסידית על אותו יהודי שהגיע לרבי ושאל אותו: רבי כל החיים שלי אני בורח מהכבוד לקיים את דברי חכמים: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו". אני בורח ובורח, והכבוד לא משיג אותי?
ענה לו הרבי: פשוט, זה בגלל שבזמן שאתה בורח ממנו, אתה כל הזמן מסתובב לאחור לראות אם הוא כבר משיג אותך.
ולמי שרוצה להעמיק הנושא, מוזמן לקרוא כאן.
פינת הקפה 
מ ע ו ל ה
שמחתי באמת ובתמים לראות אותך במייל 😀
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה
אהבתיאהבתי
גם פה, כל הכבוד 🙂
אהבתיLiked by 1 person
. Let your friend know that perhaps the only reason management did not send her promo email was because they were embarrassed to admit that they could only promote her to a PE rather than a Senior PE. Mazel Tov to your friend Udy.
אהבתיLiked by 1 person
Thanks, Ram.
אהבתיאהבתי