#55 שובר החומות (או: איך לצאת ממעגל האימה)

למה אני רוצה להיות פונקציונר? איך קרה שהרגשתי כמו עזתי שביתו חרב עליו בהפצצה? והתשובה לשאלה האולטימטיבית משנות השמונים: "רפי, שיגרה זה רע?". בקיצור: פוסט להייטיקיסטים עייפים

איזה תזמון מושלם היה למבצע הזה, נכון? עד שגמרנו עם הקורונה והתחלנו לחזור לשגרה. טראח. נחתה עלינו הפצצה הזאת. עוד פעם אין בית ספר. עוד פעם סגורים בבית. והפעם לא רק באותו הבית, אלא באותו החדר!

אבל הנה נראה שגם זה כבר מאחורינו. יאללה, בועטים את הילדים מהבית וחוזרים לשיגרה.

זהו חוזרים לשיגרה. נגמר הקורונה ונגמר המבצע. אין יותר תרוצים. אפשר לחזור לעבוד כמו אנשים נורמלים. לפחות זו הייתה התוכנית שלי. אבל כמו שכל מתכנת יודע, יש את מה שהתוכנית אמורה לעשות, ויש את מה שהיא עושה בפועל.

"תגיד מה דעתך לעבור לפרוייקט החדש?"

מאיפה זה בא עכשיו, כמו באג ביום פרודקשן? ועוד מהאנשים שעובדים איתי הכי קרוב? לפתע הבנתי איך מרגיש עזתי אומלל, שהבית שלו נהרס מטיל שהבן דוד שלו מהחמאס ירה, כמו שנאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

למה? מה רע לי איפה שאני? אני טוב במה שאני עושה, וגם הארגון פחות או יותר מרוצה מהעבודה שאני נותן (כנראה שפחות, אבל לא נעים להם להגיד לי את זה, אז מבחינתי זו בעייה שלהם). אז למה לשנות, למה?

כן, אני יודע. עכשיו יקומו כל המומחים והיועצים הארגוניים למיניהם ולמצגותיהם עתירות הגרפים והפירוטכניקה, ויוכיחו קבל עם והנהלה עד כמה זה חשוב ואפילו הכרחי לשבור את תקרת הזכוכית, לפרוץ את חומות הטכנולוגיה, או לנפץ את מחסומי הידע (אבל בגיל שלנו, להיזהר שלא בטעות לפרוץ את הדיסק או לנפץ את רצפת האגן). או כמו שקוראים לזה יועצי-העל הארגוניים: הגיע הזמן לעזוב את אזור הנוחות שלך.

קדחת. זה מה שיש לי להגיד להם. קדחת. הרי לא סתם קוראים לזה אזור נוחות. נוח שם. אפילו מאוד נוח. אז למה לעזוב? כבר התרגלתי וטוב לי ונעים לי. עד שיש משהו שאני טוב בו, וגם לארגון לא ממש רע שאני שם, ולפעמים לפעמים אני אפילו קצת נהנה, אז עכשיו לזרוק הכל וללכת אל הלא נודע? אני דווקא מעדיף שיר אחר: תנו לכתוב בשקט. לכתוב קוד, או ארכיטקטורה, או סתם מיילים. או איזה פוסט מטופש.

אגב, הערת ביניים קריטית להייטקיסט חסר הניסיון: חשוב מאוד לא לבלבל את אזור הנוחות עם אזור הנוחיות. התרבות הארגונית שלך מנסה להוציא אותך משניהם, כמו שכבר כתבתי בעבר. אבל בכל זאת יש כמה הבדלים. לא לשכוח.

מה שעוד מחרפן אותי, זה כל החברות האלה שמנסות לפתות אותך לבוא לעבוד אצלן דווקא בטיעון הסופר-מפתה לכאורה של "סביבת עבודה דינמית ומאתגרת". מי קבע שצריך אתגר בעבודה? ולמה כל דבר חייב להיות דינמי ומשתנה כל הזמן? החברות האלו יכולות לשכוח ממני, וכנראה שגם אני יכול לשכוח מהן.

נכון, אולי הצעירים חסרי המנוח (ובעיקר חסרי הניסיון) כן מחפשים את האתגרים בעבודה. אותן מתכנתות נועזות, שעוד כוחן במותניהן, ובעיקר במקלדותיהן. שהן ילכו לרעות הרפתקאות וטכנולוגיות-קצה בשדות סטארטאפים זרים. אבל שיעזבו אותי בשקט, אני כבר עברתי את השלב הזה. אני לא מחפש לחיות על הקצה של שום טכנולוגיה.

אני רוצה להיות פונקציונר. לא, אני לא מתכוון לפונקציונר במשמעות של עסקן – מאכער – אוכל חינם. מעין טיפוס כזה שמכיר את כולם, תמיד יודע להסתדר, ולמעשה לא עושה כלום בעבודה חוץ מלעשות רעש ולספר בדיחות לא מצחיקות, או לכתוב אותן (הממממ, דווקא זה נראה לי קצת מוכר יותר מדי…).

אני מתכוון לפונקציונר במשמעות ההיי-טקית של המילה. הרי מה זו פונקציה בתוכנה? אוסף של פקודות שעושות דבר מוגדר היטב. איזה נקיון וסדר, איזה יופי של דבר. לכל פונקציה יש התחלה ויש לה סוף ויש תפקיד ברור. היא יכולה להיות קצרה ופשוטה, או ארוכה ומסובכת, ואולי לקבל פרמטרים שקובעים את ההתנהגות שלה. אבל בגדול אחרי שסיימו לפתח את הפונקציה, היא תמיד עושה את אותם הדברים. אף פעם לא תראו פונקציית מיון של מערך איברים פתאום מאותגרת לבצע שליחת הודעות מוצפנות ברשת, נכון?

אז גם אני רוצה להיות פונקציונר כזה. אני אוהב לעשות את מה שכבר עשיתי. לא במקרה התרגום לעברית של פונקציה הוא שיגרה. כן, כן, שיגרה. שיגרה זה לא רע בכלל.

ההורים שלנו, (מפאת חוסר הגדרה, אכנה את הדור הזה כדוֹר ה: N-1), עבדו שלושים-ארבעים שנה באותה עבודה בלי שום שינוי. בלי אתגרים ובלי לחץ. השינוי היחיד שעובד בפס יצור של חברת פורד היה יכול לבנות עליו זה שבמקום להבריג את הוינקר האחורי משמאל במאות מכוניות ביום הוא יעבור לוינקר הימני, או מקסימום לחבר את הווישרים מקדימה.

אלא שכאן יש הבדל קטן, או אולי לא כל-כך קטן. אני זוכר שכשקיבלתי את תלוש משכורת ההיי-טק הראשון שלי מיד רצתי להראות אותו לאבא שלי (למי עוד אפשר להראות? הרי אנחנו לא מספרים לאף אחד כמה אנחנו מרוויחים, נכון? אחרת לא היו ממציאים את "וידויי שכר"). והתגובה שלו הייתה משהו בסגנון: ארבעים שנה אני עובד והמשכורת שלי היום לא מגיעה למשכורת שלך.

אז מה? כאילו, בגלל שאנחנו מרוויחים יותר אז גם צריכים לעבוד קשה יותר? ומתי זה נגמר? כל שנה נצטרך לעבוד קשה יותר בשביל לקבל העלאה במשכורת? צריך לשבור את מעגל האימה הזה.

ואז, ברגע של השראה מלמעלה, מצאתי איך לשבור את סופת הטורנדו הזו של ההתקדמות האינסופית, באמצעות שימוש בעקרון ההדדיות, או החוק השלישי של ניוטון, חוק הפעולה והתגובה. שימו לב:

הרי באותה החברה, שארגונה התרבותי למופת דוחף אותנו לעבר ספירלה אימתנית של קידום בלתי פוסק, בו בזמן אותה החברה ממש, דורשת בדיוק את ההיפך מהתוכנה והחומרה שלנו. אף אחד לא רוצה מוצר שכל פעם שמפעילים אותו מתנהג אחרת? מי רוצה אפליקציה בסמארטפון שתאתגר אותו כל פעם מחדש לאן לכל הרוחות והמסכים נעלם הכפתור של ה"אשר הזמנה". הם דורשים מהקוד שלנו יציבות. תוכנה שלא קורסת או מתבלבלת.

אז גם אנחנו יכולים וצריכים לדרוש בדיוק אותו דבר. הרי הכלל השני של התכנות ההישרדותי הוא החוק הידוע: "עובד? אל תיגע!" ומה שנכון לתוכנה נכון גם למפתחי התוכנה. אני עובד, ועובד לא רע? אז מה יש לגעת? תעזבו אותי בשקט.

והמהנדס החכם אומר: כל עובד ממשיך במצב מנוחתו או בתנועה קצובה בקו ישר, אלא אם כן יאלץ לשנות מצב זה על ידי כוחות הכפויים עליו (החוק הראשון של ניוטון, בשינוי קל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s