#60 אחד בשביל כולם

על עוקב התוכן המטופש, איך באמת אני מצליח להתקדם בעבודה, ומה זה אפקט דלי הסרטנים?

מישהו שבר את הבראנץ' של הפרודקשן. מישהו הכניס משהו לקוד, ועכשיו כלום לא עובד. לאף אחד. אף פעם. או לפחות עד שמישהי אחרת תסדר את זה. אז עכשיו הגיע הזמן להתבכיין.

כמובן שזה תמיד מגיע בתזמון מושלם. כלומר, אני יוצא לי להתקרב עד כדי מרחק נגיעה מהקוד הנורא והאיום אולי פעם בשלושה שבועות בערך אם לא פחות. ודווקא כשהמפגש המרגש שלי עם הקוד עומד להתרחש, אחרי שניקיתי וצחצחתי את הקוד שלי. טיהרתי אותו, ובדקתי אותו לפני ולפנים (לא באמת, אבל זה מה שכולם חושבים, אולי בגלל שזה מה שאמרתי להם), ואפילו סינכרנתי אותו עם הגירסה האחרונה מהפרודקשן, כל העסק קורס. כמו להתכונן לצאת לדייט ופתאום לגלות שהמצבר באוטו הלך.

הלכתי לפינת קפה להעביר את הזמן בינתיים. לא שאין לי דברים אחרים לעשות. דברים אחרים יש, אבל כח אין. עכשיו תכננתי לעבוד על הקוד האחרון שלי, ואי אפשר. אז הנה, יש לי אחלה תרוץ לא לעבוד. ותרוץ טוב להתבטל חייבים לנצל. במיוחד אם זה תרוץ עם תאריך תפוגה, כי הרי בטח עוד מעט יסדרו את הבעיה. וכמו שאמרו ראשוני ההיי-טק: אם לא עכשיו, אז בטח אחר כך, אבל עדיף עכשיו.

אבל מה הבאסה? אין עם מי לקשקש בפינת קפה. קורונה. אני בתור עובד חיוני, מגיע לעבודה כל יום. לאלו ששכחו, כבר הסברתי פעם שאני מוגדר כעובד חיוני, כי זה מאוד חיוני שאני לא אשאר רגע אחד מיותר בבית עם כל הילדים והבידודים והבלאגן. יש פה עוד כמה חיוניים כמוני, אבל זה לא כמו פעם. אז ישבתי בפינה, לבד עם עצמי, ועכשיו אתם קוראים את התוצאה. למה שאני אסבול לבד, תסבלו גם אתם. אז הנה זה בא:

יש מושג כזה שנקרא אפקט דלי הסרטנים, או מנטליות הסרטן. המקור של המושג הוא מאופן ההתנהגות של סרטנים הלכודים בדלי. מסתבר שכל סרטן בפני עצמו יכול להיחלץ בקלות מהדלי בכוחות עצמו. אבל ברגע שסרטן אחד מתחיל להראות סימנים שהוא עומד לנסות ולברוח מהדלי, כל מאמצי החילוץ שלו יוכשלו על ידי "חבריו" הסרטנים האחרים. תהליך מופלא שסופו מבטיח את חיסולה הקולקטיבי של כל הקבוצה.

לא ברור לי איך פספסתי את הקונספט האדיר הזה עד עכשיו. ממש הרמה להנחתה. אפשר לסכם את הרעיון הנפלא הזה במשפט אחד: אם אני לא יכול להצליח, אז אף אחד לא יוכל להצליח. זה מזכיר לי בדיחה עתיקה על אותו חייל שהעיפו אותו מקורס טיס. כשהוא נשאל איפה הוא רוצה להמשיך את שאר שירותו הצבאי הוא מיד ענה שהוא מעוניין לעבור לנ"מ (נגד מטוסים, לחסרי השכלה צבאית בסיסית). כשהשליש שאל אותו למה, הוא הסביר בפשטות אך בהחלטיות: "אם אני לא טס, אף אחד לא טס". סרטנים, כבר אמרתי?

אבל בהיי-טק, כמו בהיי-טק, בעיקר בפלג המזרח-תיכוני שלו, לקחנו את זה צעד אחד קדימה. אצלנו זה הפך לנורמה, לחלק אינטגרטיבי מהתרבות האירגונית שלנו, על שלל גווניה ותפקידיה הביזאריים. מהצ'יפים הבכירים ביותר ועד זוטרי הג'וניורים. אלא שאצלנו בהיי-טק הקונספט עבר טרנספורמציה קלה. אצלנו מה שקורה זה שכל הסרטנים מנסים לצאת מהדלי, אבל יש חמור, סליחה, סרטן אחד שמכשיל את כולם וגורם להם להישאר בדלי, עד לחיסולה וכו'. כמו שנכתב בכותרת: אחד בשביל כולם. ולהלן מספר דוגמאות מייצגות, מסודרות בסדר עולה על פי השכר הממוצע:

הג'וניור שרק התחיל לעבוד לפני שבועיים, אבל הוא מלא מוטיבציה, וחבר פעיל בארגון החצי-מחתרתי זאבי האימפלמנטציה. הבחור החרוץ להפליא, אך בור ועם הארץ בהלכות גי"ט. הוא מקודד בקצב של שניים וחצי באגים לשעה, וביום טוב יכול להגיע לששה-שבעה באגים בלי להתאמץ. לנ"ל יש נטיה לשבור את הבראנץ' אחת ליומיים, והוא אפילו לא מבין מה לא בסדר. כולם מנסים לצאת מהדלי, והוא מושך את כולם חזרה כאילו זה חלק מהעבודה שלו.

מנהלת המוצר הלחוצה. היא אמנם לא קשורה ישירות לקוד, או למציאות באופן כללי. אבל היא כל כך לחיצה ולחוצה, שעל כל שטות היא משנה פריוריטי'ס למעלה ולמטה, ומשפריצה דד-ליינים קדימה ואחורה, ולכל הכיוונים ככה שכל הקבוצה מתחרפנת. לאף אחד כבר אין מושג את מה צריך לעשות לפני מה ולמתי, כולל היא עצמה. כל פעם שאיזה סרטן חושב שהוא תכף נחלץ מהדלי היא פשוט מנערת את כל הדלי וכולם נופלים.

הארכי-טקט. כן הארכי-טקט. אין זה מכבודו להתעסק בזוטות כאלה של להיחלץ מהדלי של הפרוייקט הנוכחי. הרי הוא כבר עסוק עד מעל הראש בלייצר את הבעיות של הדור הבא. מבחינתו אין בעיה שכל הסרטנים יצאו מהדלי, כי אז הם כבר יגלו שהוא שם את הדלי שלהם בתוך דלי אחר, הרבה יותר גדול וגבוה.

הייתי יכול להביא עוד דוגמאות למכביר, אבל הופה! הגיע המייל המיוחל – תיקנו את הבעיה. והבנות שם בדֶב-אוֹפְּס, לא רק סידרו את הכל, הן אפילו יודעות להגיד מי האידיוט שגרם לזה, אלא שמפאת כבודו, הן לא מפרסמות. אבל אני לא אכפת לי מכבודו. אני רוצה לדעת מי החמור שעשה את זה. אני צריך לדעת. מוכרח. הרי זה מה שנותן לי פה אנרגיה להמשיך ולעבוד לכאורה. אני שורד רק על בסיס פאדיחות של אחרים, זה הקיום שלי. כיון שאני כבר לא באמת עושה משהו מועיל שמקדם אותי בעבודה, מה שלוקח אותי קדימה זה שאחרים הולכים אחורה. אני לא יכול לפספס את זה.

אז תפסתי איזו מהנדסת חכמה, שיש לה יד ומקלדת בקרביים של המערכת, ושאלתי אותה אם היא יודעת לחטט שם בבפנוכו ולהגיד לי מי דפק פה לכל הארגון שעתיים של הדממה כפויה. היא אמרה שזה קלי קלות, כי לא מזמן הארגון שלנו עבר ל GIT, שעל פי הדוקומנטציה הרשמית זה "עוקב התוכן המטופש", אבל בסלנג בריטי משמעותו "אדם לא נעים". בקיצור, החלטנו להעביר את כל הקוד שלנו לגי"ט, כי זה טוב ומוצלח וככה כולם עובדים. מה שנקרא גי"ט וגמרנו. בינתיים הגי"ט הזה גמר אותי, כי אני לא ממש מצליח להבין איך הוא עובד.

בכל אופן, מסתבר שבגי"ט הזה יש פיצ'ר חביב שנקרא גי"ט-בְּלֵיים, שפחות או יותר אומר לך מי דפק את כל העסק. פתאום הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, והפה שלי התחיל להתמלא ריר. איזה דבר גדול. ממש התגשמות סמי-וירטואלית של החוק הראשון הפסאודו-נבואי שלי על התכנות ההישרדותי – תמצא את מי להאשים. נהדר. רק בשביל זה היה שווה לעבור לגי"ט.

התותחית הראתה לי איך להפעיל את הפיצ'ר הקסום הזה, ואז פתאום, השם שלי הופיע על המסך שלה. צהוב על גבי שחור (לא על גבי לבן. היום כבר כולם עובדים בדארק-מוד, כדי לשקף יותר טוב את האוירה הכללית בעבודה). הרצנו שוב. ושוב השם שלי הופיע.

באמת שאני לא מבין למה הם כועסים עלי כל כך. כולה שעתיים הלכו, אפשר לחשוב מה כבר קרה. הנה כבר סידרו את הכל. ואני בכלל לא התכוונתי לגעת בקוד, זה היה בטעות. ובכלל, הנה ארגנתי שעתיים חופש לכל הקבוצה. בכיינים.

והמהנדס החכם אומר: התכנות בימינו הוא מרוץ בין מהנדסי תוכנה ששואפים לבנות תוכניות שחסינות בפני אידיוטים גדולים יותר ויותר, לבין היקום שמנסה לייצר אידיוטים גדולים יותר ויותר. עד עכשיו היקום מנצח (ריק קוק)

ובאנגלית:

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning (Rick Cook)

---

מתחת לקו: גילוי נאות: את הציטוט של הסופר ריק קוק מצאתי בעקבות תגובה שנכתבה לאחד הפוסטים הקודמים, והפנתה לבלוג הזה

Photo by rompalli harish on Pexels.com