#62 "תוכנה ראשית"

איך נוכל לזכות ביותר מדליות באולימפיאדה? מי לא מוכן לוותר על קוצו של קוד? וההוכחה לכך שבהיי-טק כמעט כולם ספרדים. פוסט בהשראת הסופר "שפע יששכר".

אני לא עושה קניות של הסופר אונליין, עלי לא יעבדו יותר. עשיתי את זה כשהיינו חולים בקורונה לפני איזה שנה. עד עכשיו לא סיימנו את שק הבמבה הענק שקניתי. לפי האתר מי שקונה את אריזת הג'מבו-במבו, זה יוצא לו זול ב 2 אגורות למאה גרם, אז קניתי. רק שבתמונה באתר רואים שקית במבה קטנה וחמודה, אבל המשלוח הגיע עם מנוף כי השק של 70 קילו במבה לא נכנס במעלית. מזכיר לי קצת את ארגון המרקטינג שלנו. צריך לדעת איך למכור.

אז עכשיו אני בתור אדיר-מימדים לקופה בסופר. אתם ודאי שואלים את עצמכם איך בחור חכם ומוצלח ושנון ומוכשר כמוני מרשה לעצמו לעמוד בתור לטווח ארוך עם חשוכי-הטכנולוגיה, ולא משתמש בקופה האוטומטית בשירות עצמי. אז זהו, שאני דווקא כן. אבל היום לא. משהו נדפק בָּבֶּק-אֵנְד שלהם והקופות האוטומטיות לא עובדות. אז אני עומד בתור. כבר יותר מחצי שעה, תור למיטיבי עמידה במקום. וכך נולד הפוסט הזה.

האמת שיש עוד הורה שותף לפוסט הזה. לאחרונה נחשפתי לסידרת טלוויזיה בשם "קופה ראשית", ולתדהמתי כי רבה, הבנתי שלמרות שהסידרה עוסקת לכאורה בהתנהלות שגרתית עד מטורפת של סופרמרקט. הרי למי שקצת מבין, הסידרה היא משל מתוחכם על ההיי-טק הישראלי. אני מתנצל מראש בפני מי שלא מכיר את הסידרה המופתית הזו. רוצו לראות כמה פרקים ואז תמשיכו לקרוא את הפוסט הזה.

ישנם קוי דמיון רבים בין מתודולוגיות העבודה וצוות העובדים של סופר סטנדרטי למה ומי שקורה אצלנו בהייטק. ולהלן מספר דוגמאות, על קצהו של מזלג חד פעמי (עכשיו במבצע, 2 חבילות בעשר ש"ח).

כידוע לכל, לעיתים בסופר הברקוד פתיתים לא עובר. אצלנו בהיי-טק אמנם אין פתיתים, אבל הקוד בהחלט נראה כמו ספגטי, ומה שבטוח שהוא לא עובר חלק. גם ה"שיתופון" של המנהלת שטיינבוך, מזכיר באופן חשוד את ישיבות הצוות המשעממות להפליא, שלא לומר מיותרות שיש לנו בהיי-טק.

לאחרונה, בסופֶּרים למינהם גם נוצרה תלות נוראית באוטומציה הדפוקה. הרי אני עכשיו עומד בתור כי הקופה האוטומטית לא עובדת. כנראה שהדֶב-אוֹפְּס של הסופר שוב באיזה כנס או אירוע, או סתם לא בא להם לעבוד. יש יותר היי-טק מזה? הרי גם אצלנו כשהאוטומציה קורסת כלום לא זז, ויש רק תורים אין סופיים של שינויים בקוד שלא נכנסים. כמו שכבר כתבתי פעם, לא סתם כל הדברים האלה של הדב-אופס תמיד מתחילים ב Continuous משהו. כי זה נמשך ונמשך ונמשך.

לפעמים אני מתגעגע לתקופת ימי-הביניים ההיי-טקית נטולת האוטומציה. אז היינו עושים הכל לבד, בעצמנו. אולי עבדנו יותר קשה, אבל לא היינו תלויים באף אחד. זה קצת מזכיר את ההבדל בין סופרמרקט חדש ונוצץ לבין באסטה בשוק. קוראי הפינה הוותיקים ודאי זוכרים את מתודולוגיית פיתוח התוכנה המהפכנית שלי, הקרויה באופן מפתיע BASTA. אגב פירוש המילה באסטה בספרדית ואיטלקית הוא דָי. מה שממש מתחבר לי עם האובר-אוטומציה שעובר עלינו.

אבל מעבר לשיטות העבודה הדומות והמפליאות בחוסר יעילותן גם בסופר וגם בהיי-טק, הרי מה שעולה על כל דמיון הוא מאפייני העובדים המשותפים בין שתי התעשיות החשובות הללו.

הדמויות של "קופה ראשית" הן לטעמי הרול-מודל של כמעט כל התפקידים שיש לנו בהיי-טק. ולא נותרה לי ברירה, אלא לעבור דמות דמות ולהראות באופן מחקרי ומדעי, שלא לומר אפילו מתמטי, את קווי האופי הזהים להפליא.

אביחי – המנהל הבכיר הקלאסי. מיישם באופן מושלם את חוקי התכנות ההישרדותי: "תמצא את מי להאשים" ו"איך לקחת קרדיט על כל דבר מוצלח". כל VP, ובעיקר מי שרואה את עצמו כ VP בפוטנציה, צריך לקחת את אביחי כדוגמא מופתית לאיך להתקדם בעבודה על חשבונם של אחרים.

שוני סטרטינר–וייס (הלקוחה האריסטוקרטית) בתפקיד הארכי-טקט המצוי. תמיד נמצאת רמה אחת או שתיים מעל כולם. אין זה מכבודה להתעסק בזוטות בהן מתעסקים פשוטי העם המהנדסים. היא תמיד נמצאת שלושה צעדים קדימה. חושבת איך לבנות ארכיטקטורה בריאה ומעודכנת עם מיטב הטכנולוגיות החדשניות ביותר. תמיד באה עם דרישות מופלצות להנהלה ולעובדים, וכל פעם נדהמת מחדש למה האנשים ה"רגילים" לא מבינים אותה. איכשהו בסוף תמיד יוצא הפוך ממה שהיא תכננה. ארכי-טקטית מצויה.

נתן פרנקו (הקונה שתמיד מנסה לגמור את הקניות מהר ולרוץ לשחק כדורגל) בתפקיד מנהל המוצר. תמיד יש לו דד-ליינים מטורפים מהלקוח, כלומר מאשתו. אבל מצד שני החברים קבעו זמן לכדורגל. הוא תמיד לחוץ ותמיד מנסה לתמרן בין דרישות הלקוח לחבר'ה מצוות הפיתוח. הוא משנה את הלו"ז ומקמבן קיצורי דרך. מנוסה בשלל תירוצים והתחנפויות ללקוח. ובסוף תמיד לומד בדרך הקשה והכואבת שהלקוח תמיד צודק.

שירה שטיינבוך – מה יש להוסיף. כל מילה מיותרת. אחת לאחת מנהלת הפיתוח הקלאסית בהיי-טק. ממלאת את תפקיד המנהלת בצורה מושלמת. יש לה חזון, יש לה מוטיבציה. ובעיקר יש לה את היכולת הבסיסית הנדרשת מכל מנהל פיתוח בהיי-טק, הלא היא היכולת להתעלם מהמציאות. וכמובן שהיא עומדת בסטנדרט המצופה מכל מנהלת פיתוח: היא פותרת כל בעיה, קטנה ככל שתהיה, על ידי יצירת בעיה גדולה יותר. ניהול היי-טקי קלאסי.

הקצבים אנטולי וניסים – המפתחים הותיקים בבק-אנד, במאחורה של המוצר. אלו החברה שכבר שנים עושים בדיוק מה שהם עשו אתמול. הם כבר לא זוכרים מתי הם זכו לפתח קוד חדש. הם מכירים את המודולים שלהם במוצר בעל פה, ויכולים לחתוך את הקוד בעיניים עצומות. כל מה שהם עושים זה תיקוני באגים קטנים ועדכונים לגירסאות חדשות של מערכת ההפעלה. מצד אחד די משעמם להם. מצד שני לא עובדים קשה מדי. הרבה צחוקים, הרבה תירוצים איך למרוח את הזמן. אוכל טוב, ובעיקר מסתלבטים אחד על השני ועוד יותר על המנהלת. מה יש לומר. עובדי היי-טק מן המנין.

אסתי הקופאית – הג'וניורית השקטה והמוכשרת, זו שעושה את כל העבודה השחורה בלי להתלונן יותר מדי. תמיד אנדר-אסטימייטד, ותמיד מקבלת את רוע הגזרה בשלווה. חלומו של כל מנהל. ואכן זה נשאר בגדר חלום, או בסידרת טלוויזיה, כי במציאות שלנו בהיי-טק כבר אין דברים כאלה. אצלנו כולם ספרדים, כי אצנו אין ג'וניורים, רק סניורים וסניורות.

צ'יבוטרו המאבטח – מייצג נאמנה את אנשי הסיסטם או ה IT. לא ברור מה הם עושים כל היום, חוץ לשבת על הכסא שלהם ולהתפאר בהישגי העבר (אלוף ישראל ב XBOX שלוש פעמים…). אבל כשפעם בכמה זמן כן צריך אותם, אז הם לא זמינים. וגם אם כן, אז צריך לפתוח קריאה כדי שהם יבואו. ובדרך כלל לוקח להם כל כך הרבה זמן להגיע ולהבין במה מדובר, שעד שהם מגיעים זה כבר לא רלוונטי.

אמנון טיטינסקי – בהתחלה חשבתי שאמנון הוא הלקוח הקלאסי, עצבני וצועק ותמיד בטוח שדופקים אותו. אבל אז הבנתי שאמנון מייצג הרבה יותר את איש הבדיקות המנוסה. זה שחי על באגים במערכת. ההוא שתמיד ממציא את הבאגים הכי מוזרים, ומתעקש שחייבים, אבל חייבים לתקן כל שטות כי הוא קרא באיזה מסמך נידח שככה זה אמור לעבוד. ומה שהכי מעצבן אצלו, זה שהוא ממש שמח לאידם של המפתחים כשהוא מוצא בעיה יום לפני שחרור הגירסה הכי חשובה. בקיצור זה שכולם שונאים אותו כי הוא מייצר לכולם עבודה ולא מוכן לוותר על קוצו של קוד.

כוכבה – פה הייתה לי התלבטות קשה. היו יותר מדי תפקידים בהיי-טק שמתאימים. אבל בסוף החלטתי שהדמות המתאימה ביותר היא ראש הצוות השחוק. זה שכבר תקוע כבר 5 שנים בתור הטכניקל-ליד, עם הבטחות לקידום שלא מגיע. זה שצריך להתמודד עם כל ההנפצות של כל מיני אמנונים מהבדיקות, ולריב עם המנהל כל שני וחמישי על למה לא עומדים בזמנים. הוא כבר אחד כזה שלא איכפת לו מכלום. העיקר שיעזבו אותו בשקט ושהמשכורת תיכנס בסוף החודש. עושה בדיוק את המינימום הדרוש, כי הוא יודע טוב מאוד שהמנהלים יותר מדי עדינים ומנומסים בשביל לנזוף בו. הוא גם מומחה בתחום חשוב מאוד בתכנות ההישרדותי, "הטלת רפש" (אם באולימיפיאדה היתה תחרת ב"הטלת רפש" בוודאות היו לנו עוד כמה מדליות). כלומר איך להתקדם בעבודה על בסיס כשלונות של אחרים. יש הרבה מה ללמוד ממנה.

וראמזי. פה באמת נתקלתי בבעיה. מה עושים עם ראמזי. ראשית (ולגמרי ברצינות) מגיע "שאפו" גדול למי שהמציא את הדמות הזאת. אין, אין דברים כאלה, בטח לא בהיי-טק. לאחר מאמצים רבים, הגעתי למסקנה שהדבר הקרוב ביותר לראמזי שיש לאצלנו, הם אותם תותחי-על בודדים. אתם יודעים אחת כמו הבחורה הזו, שהיא היחידה שבאמת מבינה איך כל העסק עובד, ומסוגלת לתקן כל בעיה בכל אזור של הסופר, כלומר של הקוד. אלו שכשהם יוצאים לחופש אפשר לסגור את המחלקה עד שהם חוזרים. אבל למזלנו הם אלו שאף פעם לא יוצאים לחופש, וגם כשכן, הם לוקחים את הלפטופ בתיק. הוורקוהוליקים האלה, ששולחים מיילים גם ב 3 בבוקר, ועוזרים לכולם לסיים את המשימות שלהם. אלו שבשעות הפנאי והקורונה עושים קורסים על כלים וטכנולוגיות חדשות בזמן שאנחנו עושים בינג' על בינג'. בקיצור אלו שגורמים לנו להיראות רע, אבל אי אפשר לשנוא אותם. כי בינינו הם מצילים לנו את התחת כל פעם מחדש.

ומה איתי? חשבתי לעצמי שאם יעשו "קופה ראשית" על ההיי-טק, איפה אני משתלב? בהתחלה חשבתי לעצמי שהדמות המתאימה ביותר זה כוכבה, הרי גם אני כוכב לא קטן, עם פה לא קטן בכלל. אבל בסוף החלטתי להסתפק בתפקיד קטן ושולי, אך בהחלט מתמצת את מהותה של פינת הקפה שלי לשתי מילים: "גועל נפש".

לסיום, רק אציין שאמנם אנחנו אולי לא עובדים בשפע יששכר, אבל מה שבטוח זה שאצלנו יש שכר בשפע.

והמהנדס ראמזי אומר: שיהיה לכם ספרינט בנעימים