מה זה אלגוריתם דו-מרפקי? חשיפה של סוד צבאי מפוקפק, וגם על המְפתֵח שאינו יודע לשאול. מיהו חלומה של כל מנהלת עברייה? ומערכון אחד מופלא של "ארץ נהדרת". הג'וניור – קווים לדמותו
"אני רק שאלה" – מכירים את התופעה הבירוקרטית המזרח-תיכונית המעצבנת הזו? יצא לי להגיע לבנק פעמיים בתקופה האחרונה (גם זה שווה פוסט בפני עצמו. מי הולך פיזית לבנק היום?). אני עומד בתור, האצבע כבר כואבת מרוב וואטסאפ ופייסבוק. לפתע מופיע לו בחור חדש בשכונה, כולו שופע ביטחון עצמי. באמצעות שימוש פסאודו-אלגנטי באלגוריתם דו-מרפקי הוא ממרפק את דרכו לקידמת התור, בעודו זועק את סיסמת הקרב "אני רק שאלה". אחלה אלגוריתם יש לו. יש לי הצעת ייעול לכל המקומות עם התורים: שיעשו תור מיוחד לאלה שבאמת יש להם רק שאלה, עם פקיד שיש לו רק תשובות.
אבל בינתיים בעודי עומד בתור, ותוך כדי שאני ממורפק מימין ומשמאל על ידי אנשי ה"רק שאלה" החלטתי ללמד עליהם זכות. לפחות משהו יש להם – יש להם שאלה. ומה זה משנה אתם שואלים? או-הו זה משנה.
ראשית, כל מי שהוא בגדר של "שאינו יודע לשאול", כמוני למשל, נגזר עליו תמיד לחכות בתור. אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה האמיתית היא, שלאחרונה אני רואה יותר ויותר חבר'ה שפשוט לא שואלים. בעיקר החבר'ה צעירים, אלו המכונים ג'וניורים בלינקד-אינית. אולי זה משהו מהצבא, קודם כל יורים ואחר כל שואלים, אם בכלל. לא הייתי ממש בטוח.
אז החלטתי לעשות מחקר מעמיק בנושא. כלומר, דיברתי על זה עם כמה חברים בארוחת צהרים. ולתדהמתי כי רבה, נוכחתי לדעת שכמעט כל הג'וניורים שבנמצא הם שילוב מדהים ומתוחכם של עודף בטחון עצמי יחד עם ביישנות כרונית. הם חיים באיזה מן דיסוננס דו-קוטבי מחרפן. מצד אחד הם בעלי שכנוע עצמי עמוק שהם סופר-טכנולוגיים יודעי-כל ומגיע להם הכל (2 טסלות ו 24 טעמי גלידה כידוע), והם בהיי-טקס והם הכי טובים. ומצד שני הם שרויים בפחד עמוק שמישהו יגלה שהם בעצם לא יודעים כלום. גירסת ההיי-טק לתסמונת המתחזה.
אז הם לא שואלים. מגיע לו הגו'ניור העממי המצוי לעבודה החדשה. מקבל את הרכב, המחשב ושאר גאדג'טים מפונפנים כמיטב המסורת ההיי-טקית הנפוצה במחוזותינו. פוגש את המנהלת, עושה סיור בין החדרים השונים: אוכל, כושר, משחקים, יוגה, גירבוץ. ולבסוף נפגש עם המהנדסת הבכירה שאיתרע מזלה והיא עלתה בגורל להכשיר את הג'וניור לעשות משהו אחר חוץ מלהשוויץ להורים בתלוש.
ואז מתחיל הראמפ-אפ (יענו תהליך חפיפה). בעולם ההיי-טק הראמפ-אפ הוא תהליך מובנה ומסודר, שהשקיעו בו שעות רבות של מחשבה וניסיון. בעולם ההיי-טק מטרת התהליך היא להכשיר את הג'וניור הטרי בצורה יעילה ממוקדת ואיכותית. בעולם ההיי-טק מכסים את כל האספקטים… נראה לי שהבנתם את העיקרון.
אה, ועוד דבר אחד. בעולם ההיי-טק האמיתי, למהנדסת הבכירה אין זמן וכח לכל העסק הזה. לפי הפסוק המקובל: באגים יש בשפע, ופילאטיס בשבע. כך שבפועל תהליך הראמפ-אפ הופך לקורס מזורז שמתחיל בתשע וחצי לפנות בוקר ומסתיים בארוחת צהריים, או כשקוראים לגברת לקוד רוויו דחוף. מה שמגיע קודם. כל התהליך כולו מסתכם בשרטוט לא ברור להפליא של מבנה הפרוייקט על לוח שהיה פעם לבן, ובערך כמאתיים אלף ראשי תיבות ומושגים חדשים שאין לג'וניור ההמום שום סיכוי להבין ובטח שלא לזכור.
ומה הג'וניור עושה בתגובה? כלום. "הכל ברור?" הבכירה שואלת. והוא מהנהן הנהון לא מחייב.
תשאל! חתיכת אידיוט, תשאל! מתי תשאל אם לא עכשיו? מה אתם מתביישים? בואו אני אגלה לכם את אחד מכללי התכנות ההישרדותי:
כשאתה צעיר, גם שאלה גדולה היא בושה קטנה. כשאתה ותיק, אפילו שאלה קטנה היא בושה גדולה
או במילים פשוטות, כמה שתחכו יותר עם השאלות המביכות האלה, ככה הפאדיחה תהיה הרבה יותר גדולה. מתחת לקו סיפור סוחט דמעות שמדגים את הכלל הנ"ל כפי שהוא בא לידי התגשמות בפועל במהלך הקריירה הצבאית המפוקפקת שלי.
אבל רוב רובם של הג'וניוריות והג'וניורים לא שואלים. הם אלו שנקראים בהגדת ההיי-טק על ארבעת המתכנתים, המתכנת שאינו יודע לשאול. והתוצאות לא מאחרות לבוא.
כידוע לכל מנהלת ומנהל בהיי-טק ובכלל ישנם ארבעה סוגי עובדים, המסווגים לפי הטבלה הבאה:
לכולם ברור כי הסוג המוצלח ביותר הוא החרוץ החכם. הוא לא מתבייש לשאול כשצריך, הוא מאלה שאשכרה קוראים את המסמכים הארוכים האלה שאף אחד אף פעם לא באמת קרא, והוא אפילו מסכם את מה שהוא למד לטובת ג'וניוריי העתיד. התגשמות חלומה של כל מנהלת עברייה. אבל אלו הם באמת בודדים, ובפלג המזרח-תיכוני של ההיי-טק ממש נדיר לפגוש אותם (הפוסט הזה מוקדש לאחד כזה שיצא לי להכיר).
ועכשיו, שאלה מכשילה. מבין השלושה הנותרים, מי הוא העובד בגרוע ביותר? רבים יאמרו שזהו העצלן הטיפש, אך רק חרס יעלו בידם. העובד הגרוע ביותר הוא החרוץ הטיפש! כן, כן. כי החמור הזה תופר נזקים בלי הפסקה. משמיד כל חלקת קוד טובה כמו גדוד של ארבה. יש אנשים שאסור היה להם ללכת ללמוד אצל הנמלה. עדיף היה שהיו נשארים עצלנים, או שאמרו ראשוני ההיי-טק: שב ואל תעשה עדיף. מאלה שעדיף לשלם להם כדי שלא יעבדו, מכירים?
אבל החבר'ה האלה ממשיכים בשלהם. לא שואלים כלום ועובדים בסגנון של קמפל ורוץ לרשת. כמו בצבא, קודם כל מְסָבְּמְטִים ואחר כך שואלים. או שלא שואלים, וממשיכים הלאה לדפוק עוד משהו. את החבר'ה האלה שמתכנתים בקצב של מינימום שניים וחצי באגים לשעה, אפשר לזהות מרחוק על פי השובל של צעקות השבר והאימה של שאר חברי הצוות הבכירים יותר, שמבכים את הפרודקשן בראנץ', ואת הלילה שהם הולכים לשרוף כדי לתקן את הנזקים.
אבל דבר אחד טוב כן מצאתי בג'וניורים האלה, ורק בשביל זה שווה להעסיק אותם. כמו שמדגים המערכון הקסום והמופלא הזה של ארץ נהדרת (ולא, זה לא הקטע האדיר על נדיר האקרמן – שכולי נוטף קנאה וצרות עין כשאני נזכר בו), על חשיבות ההיררכיה הארגונית בכל ארגון. במשטרה ובהייטק. ועל העיקרון הפיסיקלי הידוע: אחריות מתגלגלת למטה ולא למעלה.
כי אכן זה הסיבה שאנחנו לא משקיעים בהכשרה של הג'וניורים, כדי שתמיד יהיה את מי להאשים…
והמהנדס החכם אומר: אין שאלות טיפשיות, רק אנשים טיפשים (מר גאריסון, סאות' פארק)
מוקדש לא"ו, שהוא כמעט, אבל ממש כמעט, ההיפך הגמור מכל מה שנאמר לעיל. אחד שלא רק שאין לו שאלות, אלא תמיד יש לו את התשובות. בהצלחה.
מתחת לקו:
סיפור שקרה באמת. אני מקווה שאני לא חושף פה שום סוד צבאי.
אי אז, ממש לקראת סוף המילניום הקודם (כן, אני מודע לעובדה שחלק מקוראי הפינה עדיין לא נולדו), שירתתי אי-שם ביחידת מחשב קטנה ולא יוקרתית בעליל. איך שהגעתי זרקו אותי להיות אחראי על איזו מערכת מפלצתית עם מיליוני שורות קודות ואפס ראמפ-אפ. ואני, הביישן מכל אדם, התביישתי לשאול. כך קרה שבפועל התחלתי להבין מה קורה רק אחרי שנה וחצי, אבל זה צבא, אז למי איכפת. בסופו של דבר, אחרי משהו כמו ארבע שנים ומאות באגים באמת הבנתי את המערכת. הכל ידעתי. כל פיפס וכל שורת קוד וכל רכיב חומרה. הכל חוץ מהמחנ"ת. לא היה לי מושג מה זה הדבר הזה שיושב באמצע המערכת ומה הוא אמור לעשות. אפילו ידעתי שכשהמערכת לא מתקשרת החוצה צריך להעביר את המחנ"ת ממצב אחד למצב שתיים, או להיפך. אבל לא ידעתי מה זה מחנ"ת. וחייתי עם זה בשלום פחות או יותר. בא נגיד שהצלחתי להירדם ברוב הלילות גם בלי לדעת מה זה מחנ"ת.
עד שיום אחד הגיעה חיילת חדשה לצוות, ועבדכם הלא-נאמן בכלל נאלץ להשקיע מזמנו היקר וללמד אותה על המערכת המשוכללת. אחרי לימוד תיאורטי מקיף של רבע שעה נמאס לי. אז החלטתי על סיור לימודי במעבדה. עברנו בין המחשבים והציוד הייעודי תוך שאני שופע הסברים מלומדים, ובאלגנטיות מדלג על הארונית בה שכן אחר כבוד המחנ"ת. אבל החיילת הממזרית כנראה קראה את הפוסט הזה מהעתיד, והתעקשה להבין מה זו הקופסה הזו בארונית. נו. מה עושים עכשיו. לך תסביר לטירונית הזאת, איך אני – המומחה הגדול למערכת המורכבת הזו. זה שמכיר כל פיפס ושמיפס, לא יודע מה זה מחנ"ת. כאורך הפז"ם כך גודל הפאדיחה. אבל למזלי לא איבדתי את העשתונות. אמרתי לה שאני חייב לרוץ לפגישה חשובה, אז שתשאל את הטכנאי ממול. זה שכבר עשרים שנה לא יצא מהמעבדה, אבל אני התביישתי לשאול אותו. בינתיים הלכתי מאחורי איזה ארון, ושמעתי את אותו עכבר מעבדה מסביר לה שמכנ"ת זה בכלל ראשי תיבות של מכלול נתונים, או כמו שאומרים בלע"ז – מודם. פתאום הכל התחבר לי בראש. וואלה – מודם. למה חייבים לתרגם כל דבר לעברית בצבא הזה?
פינת הקפה 
תגובה אחת בנושא “#64 שהכל נהיה בגללו”