#67 איש הישר בעיניו יעשה

חשיפה פומבית ראשונה של "נוהל מלפפון", עוד על האלגוריתם הדו-מרפקי, ומה קורה כשהפרוסס קם על יוצרו. על העבודה בתעשייה עתירת קומבינות, על תלמנות ואי-תלמנות, והחזון הפוסט-קונפורמיסטי

הפוסט הזה צץ לפתע במוחי הקודח, בעודי עומד בפקק המעצבן בדרך לעבודה. כן, נגמרה הקורונה וחזרו הפקקים. וכך, בעודי ממתין בסבלנות בתור הארוך לרמזור הקצר שמאלה. שמתי לב לתופעה יוצאת דופן הידועה במחקר בתור "ההיזכרות הקולקטיבית של הדקה התשעים". בערך כמחצית מנהגי המכוניות שבנתיבים שאמורים לנסוע ישר, ורק ישר, נזכרים ברגע האחרון שבעצם גם הם צריכים שמאלה, ונדחפים לנתיב השמאלי. לנתיב שלי!

אני לא יודע אם יצא לכם להיתקל בתופעה הנדירה הזאת, ואיך אתם הייתם מגיבים אם היו עוקפים אתכם ככה. אבל אותי זה מה זה מעצבן. לא סובל את האנשים האלה (לא א.נשים ולא א/נשים. אנשים – הרוב המכריע של הנדחפים הם גברים) שחושבים שהחוקים לא נועדו בשבילם, משל היו פוטין, ושהעולם יסתדר. מכירים את אנשי ה"אני רק שאלה"? או את אלו שחונים באמצע העיר בחניה כפולה, חוסמים ארבע מכוניות ונתיב שלם. אבל העיקר שהם הדליקו אורות מצוקה, אז זה בסדר? או כמו שהיו קוראים לזה אצלנו "מצוקת פלאפל". הנדחפים בע"מ. אז שיקפצו לי, אני לא נותן להם להידחף לפני. יש נתיב ויש דיין. חוצפנים!

פעם, ברגע של חולשה גזענית משהו, חשבתי שהתופעה הזו נפוצה רק בקרב אנשי המעמדות הנמוכים, כלומר כל מי שלא עובד בהיי-טק. להם יש סיבות למהר, ולהיות עצבנים, ויש לחץ להגיע לעבודה בזמן. אבל אצלנו למי אכפת, לפחות כל עוד יש חניה סבירה. אבל מה אומר ומה אמרג'ג'? הרי הפניה שמאלה היא לאזור תעשיה היי-טקי למשעי, לתפארת מדינת ישראל ולמיסיה. ואם בהייטקיסטים נפלה שלהבת, מה יגידו?

וכיון שהפקק התארך והרמזור התקצר והנדחפים המשיכו להידחף, היה לי שפע של זמן להתעמק בנושא, והתוצאה מונחת לפניכן. מסתבר כי הקטר ההיי-טקי לא רק מוביל את הכלכלה, אלא הוא גם מוביל את המשק הישראלי ברמת הקומבינות והשטיקים והטריקים באיך לנצח את המערכת ואת ה"פרוסס". תעשיה עתירת קומבינות.

הרי אין בנמצא מגזר שיכול להתפאר בשלל מתודולוגיות הפיתוח והפרוססים והתהליכים יותר מאשר מגזרנו הנאור והדוג-פריינדלי. ועם כל זה, ולמרות כל המכשולים והפרוצדורות והסדר המופתי, עדיין יימצאו אותם בודדים שתמיד ימצאו דרך לעקוף את החוקים, למצוא את הפרצות במתודולוגיה, ולצלוח את דרכם המהירה אל הפרודקשן תוך שימוש במקבילה ההיי-טקית ל"אני רק שאלה", הלא הוא האלגוריתם הדו-מרפקי. ולהלן מספר דוגמאות שכיחות לאותם יחידי סגולה הנמצאים מעל הפרוסס, בכל חברת היי-טק מזרח-תיכונית מצויה:

• המנהלת העצבנית שכולם מפחדים ממנה ולאף אחד אין כוח וסבלנות להתווכח איתה. אם היא החליטה שהצוות שלה יישאר לעבוד ב Windows בעוד שאר כל הקבוצה (והחברה, והעולם) כבר מזמן עברו ל Linux, אז זה מה יהיה. ושהעולם יסתדר.
• המהנדסת התותחית, שבאמת עושה אחלה עבודה, אבל אין לה כח לכל הפרוססים, והישיבות והבירוקרטיה של המערכת, אז היא פשוט מצאה את הדרך שלה לדחוף קוד לפרודקשן בלי שאף אחד באמת ישים לב.
• המנהל הבכיר, שהבטיח משהו לאיזה לקוח חשוב באיזו ארוחת ערב סופר יקרה, ועכשיו לא מעניין אותו שום פרוסס ושום בקרת איכות, העיקר שהפיצ'ר שהוא הבטיח ייכנס לגירסה של סוף שבוע הבא.
• וכמובן, אנשי הדב-אוּפְּס שמעצם הגדרת תפקידם, עושים כל מה שבא להם, כי הם אלה שאוכפים את הכללים. ועליהם כבר נאמר: ומי ישמור על השומרים?

בקיצור, גם אצלנו תמיד יימצאו אלה שהולכים נגד הזרם, וגם להם תמיד יהיה איזה תרוץ טוב שמצדיק את הצורך הבלתי נמנע והסופר דחוף לעקם את החוקים. פשוט חוצפנים. הרי בדיוק בגלל חבר'ה כאלה יש לנו את כל הפרוססים, לא? אז מה הם נדחפים?

למחרת לא נסעתי לעבודה, היו לי כמה סידורים בעיר. אבל כן עברתי בדרך ליד העבודה, והאמת שקצת נהניתי מהעובדה שאני צריך לנסוע ישר, ולא לעמוד בפקק המרגיז שמאלה. אבל אז התקשרו מהעבודה וביקשו שאגיע כי יש איזו ישיבה סופר-סופר-דחופה, וחייבים שאני אצטרף.

נו? מה עושים עכשיו? אני מאותת ומנסה להידחף לנתיב השמאלי, אבל אף אחד לא נותן לי להשתלב. כולם מצופפים את השורות. פתאום כולם יותר צדיקים מהסקראם-מאסטר. הם לא מבינים שבאמת מדובר פה במקרה דחוף? אין להם בושה? הם לא רואים שאני באמת, אבל באמת צריך להגיע מהר לעבודה?

לא ייתכן שהפרוסס הזה, שלכאורה נועד לעזור לנו ולייצר סדר ומשמעת, הוא מעל הכל. האם באמת הפרוסס מקדש את האמצעים? זה ממש מקרה של "הפרוסס קם על יוצרו". חייבים מדי פעם קצת להתגמש, לעצום עין, לעגל איזו פינה או שתיים. אז תנו להידחף, חוצפנים!

תוך כדי ניסיונות הידחפות (וצפירות, וכנראה גם כמה קללות), נזכרתי שכבר קרה לי מקרה דומה בעברי המפוקפק כמנהל צוות פיתוח. מקרה מצער שהוליד את "נוהל מלפפון" אותו אני חושף כאן לראשונה. מוזמנים לקרוא על הנוהל מתחת לקו.

אז מה אפשר לעשות? הרי לכל כלל תמיד יש יוצא מן הכלל. ומי מאיתנו לא חושב שהוא יוצא מן הכלל? אז הנה החזון הפוסט-קונפורמיסטי שלי לפתרון הבעיה.

עבדי המגזר מתחלקים לשני זרמים. הרוב משתייכים לזרם הקונפורמיסטי. הם מתיישרים עם הפרוסס, נכנעים למתודולוגיות הפיתוח המשמימות, זורמים עם תרשימי הזרימה, ובגדול עושים מה שכולם עושים בלי לשאול יותר מדי שאלות. ממש כמו חברי הסתדרות של פעם. רק שאת הפנקס האדום החליף כרטיס תן-ביס.

הזרם השני, אליו אני השתייכתי עד לא מזמן, הוא הזרם הנון-קונפורמיסטי. אלה שהולכים, או לפחות מנסים ללכת נגד הזרם. אלו שמסרבים ללכת בתלם (אגב, מסתבר שהמינוח בעברית לנון-קונפורמיזם הוא: אי-תלמנות!). אבל פתאום הבנתי שעצם העובדה של ללכת נגד הזרם מכירה בקיומו ובסמכותו של הזרם. ואם אני רוצה ללכת לא נגד הזרם, אלא דווקא בזווית של 37 מעלות לזרם? או לרחף להנאתי מעל הזרם?

אז החלטתי להפוך לפוסט-קונפורמיסט. כלומר לחיות במקביל, או מעל הפרוסס. כשמתאים לי אני זורם איתו, וכשלא מתאים לי, אני מפעיל נוהל מלפפון כזה או אחר, מפעיל את מערכת ההנעה מונחית הקומבינות שלי ופורץ את כל הסטנדרטים. אין כמו קומבינה טובה בשביל לשפר את האוירה. אמנם כל קומבינה טומנת בחובה סיכון מסוים. אבל אלה החיים בהיי-טק, לא סתם רק אצלנו יש קרנות הון-סיכון. הרי בסופו של דבר, ההבדל בין קומבינה מוצלחת לכושלת זה בדיוק ההבדל בין סטארטאפ שהופך ליוניקורן לבין מי שנתקע בהסתדרות עם ניסנקורן.

והמהנדס החכם אומר: ככל שירבו חוקים ותקנות, כך ירבו שודדים וגנבים (לאו דז'ה)

---

מתחת לקו:

נוהל מלפפון

אי שם לפני כמה שנים מישהו עשה טעות ומינה אותי, אותי! כמנהל צוות פיתוח שאחראי גם על האינטגרציה של כל הצוותים האחרים, שחלקם היו בארה"ב הרחוקה. בנינו פרוסס לתפארת על מנת לוודא שאף אחד לא שובר את הפרודקשן, עם עשרות טסטים ואוטומציה מתוחכמת שתתפוס כל עבריין וכל שורת קוד חמקמקה שמנסה לעקוף את הפרוסס.

אה מה מה? באיזשהו שלב גם אנחנו בעצמנו כבר לא הצלחנו להעלות קוד לפרודקשן. לא הצלחנו לעבור את כל הבדיקות בדרך אל האושר. ואשר יגורנו בא לנו – הפרוסס קם על יוצרו! אין קוד ואין עונה. וכך, ברגע של משבר נולד לו פתרון הקסם, הקומבינה האולטימטיבית, הלא הוא "נוהל מלפפון". נוהל אמיתי להחריד שהיה בשימוש מספר פעמים, עד שיום אחד הוא התפוצץ לנו בפנים.

לא אכביר בפרטים. רק אומר שכשעלה הצורך בלדחוף תיקון או שינוי דחוף לקוד ולא הצלחנו לעבור את הפרוסס הדפוק שאנחנו בעצמנו יצרנו. הייתי אומר לכפיר להפעיל  את נוהל מלפפון, שבו היינו משביתים את כל האוטומציה לכמה שעות, בתרוץ עלוב כלשהוא של הוספת טסטים או "שדרוג התשתיות" או בעיית רשת, או סתם כי יכולנו לעשות את זה. ואז תחת מעטה החשאיות וחוסר היכולת לעקוב אחרי מה אנחנו עושים, פשוט דחפנו מה שרצינו לקוד. וזהו, אחרי כמה שעות היינו מעלים בחזרה את האוטמוציה וה CI, וזהו. חוזרים לשגרת הפרוסס. ביזנס אס יוזואל. תנסו את זה, לא תתאכזבו. מקסימום, זה יתפוצץ לכם בפנים, ואז לפחות יצא לכם מזה איזה סיפור טוב לספר בבלוג שלכם.