#78 שונאים, סיפור אהבה

על יום טיול מפרך במשפחתי מאותגרת-הטיולים, ואיך קרה שרייצ'ל מ"חברים" דפקה לי שחרור גירסה לפרודקשן. מהי ההגדרה המדוייקת של שנאת חינם? ולמה הפוסט הזה נכתב באמצע נופש בבית מלון בשלוש לפנות בוקר? וגם על איך בזכות נדודי הגלישה גיליתי מה זה "כיור התנהגותי". פוסט נוטף שנאה וציניות (נא לא לקחת ברצינות)

"שנאת חינם" – כמה אסונות מאז ימי קדמוני ההייטק ועד ימינו נגרמו בגללה?!  כמה תקלות וכמה צרות. איזה דבר איום ונורא. איזה חורבן. איזה כיף! כן. מה לעשות. זה כיף לשנוא. מספיק להיתמם! צרך להודות על האמת: אנחנו אוהבים לשנוא. וכפי שתיווכחו לדעת תעשייתנו המתקדמת ועתירת הקומבינות והפרוססים, אף מעודדת שנאת חינם זו, כמובן תמורת תשלום, ובמסווה של תהליכים לגמרי פוליטיקלי-קורקט וסופר דוג-פריינדלי.

אך טרם נצלול לעומקה של מחסנית, ראשית יש להגדיר באופן מדוייק מהי שנאת חינם, על מנת לוודא שכולנו על אותו עמוד, כפי שאומרים הלוע"זים. אגב, תמיד רציתי לראות את העמוד הזה שכולם עומדים עליו יחד, אבל על זה בפוסט אחר.

ונמשיל זאת במשל פשוט כתוכנית "שלום עולם" (מי שיודעת, יודעת. ומי שלא, הגיע העת לדעת): נניח ושכן שלנו זכה בחמישה מיליון שקלים בלוטו. אז אנחנו שונאים אותו. למה הוא זכה ואני לא? שנאה זו אינה שנאת חינם. זוהי שנאה אמיתית שטעמה בצידה, וטעמה מריר-אכזרי שאין לעמוד בפניו.

אה-מה-מה? לאחר מספר ימים נודע לכם שהשכן לא זכה בחמישה מיליון, אלא בארבעה מיליון בלבד. אז השנאה על המיליון החמישי – זוהי שנאת חינם, שכן בדיעבד מתברר ששנאנו אותו לחינם ולא למיליון שקל, אפילו לא מאה.

החמור שהרס את הגירסה שלי

ולמה נזכרתי בזה במשל הנפלא הזה פתאום? בגלל החמור ששבר לי את הפרודקשן לפני שבועיים. ומעשה שהיה כך היה:

המקום: בית מלון אי שם בצפון הארץ. התקופה: אמצע אוגוסט, שיא העונה. השעה: 2:45 לפנות בוקר. מי? אנחנו!

אנחנו ישנים לנו שנת עקומים לאחר יום טיול מפרך. אכן, יום טיול מפרך במשפחתנו! משפחה של מיטיבי לסת, מיטיבי רטט, סלולרי כמובן, ומאותגרי טיולים של יותר מארבע דקות או ארבעה מטרים, מה שמגיע קודם. יום טיול שכזה משמעותו נסיעה של שעה וחצי-שעתיים עד למעיין שדורש לא יותר מדקה הליכה. מגלים שכל עם ישראל כבר נמצא שם (ואני לתומי חשבתי שכולם בחו"ל), ואין חניה אפילו לברווז. בכלל לא יוצאים מהרכב, ומחפשים מסעדה לארוחת צהרים שווה. אחר כך ישר למלון, קצת בריכה, ארוחת ערב מושחתת להפליא, והרי לכם יום טיול סופר מפרך.

ואז, ב 2:45 לפנות בוקר, כאמור, באמצע חלום פנטנסטי על שחרור גירסה שבוע לפני הזמן ובלי באגים בכלל, פתאום דפיקה בדלת. "הלו, רייצל? תפתחי לי", מישהו חצי צעק חצי לחש במבטא אמריקאי כבד.

"אין כאן שום רייצ'ל!" חצי צעקתי חצי לחשתי חזרה. איזה רייצל בראש שלו? נראה לו זה חברים כאן?

"אוי, סליחה". חתיכת אידיוט! ואז עוד אני שומע אותו עובר לשאר הקומה. דלת אחרי דלת, כמו הג'וניור הטיפש-אבל-חרוץ, כזה שעובד בקצב של שניים וחצי באגים לשעה. מדהים.

אז פלא שאני שונא אותו? החמור דפק לי גירסת פרודקשן נקייה, אפילו שזה היה רק בחלום. כבר לא הצלחתי להירדם שוב, אז עכשיו אתם קוראים את התוצאה של מה שעשה החמור הזה.

ההתלבטות היחידה שנותרה לי לגבי מעשה הנְבָלַה, הוא האם השנאה שלי היא שנאה לגיטימית, או שמא השתרבבה לתוכה מעט שנאת חינם, כיון שהאידיוט/חמור הלז כנראה מוגבל ביכולותיו ויש לדונו לכף זכות. בסוף דנתי אותו למזלג חובה. לא רק בגלל הגירסה השבורה, אלא בעיקר בגלל שלא הצלחתי לחזור לישון.

על נדודי גלישה וכיור התנהגותי

נו! ואיך כל זה קשור להייטק, אתם שואלים את עצמכם? עבר כבר חצי פוסט וחוץ מכמה משחקי מילים פסאודו-שנונים למחצה, אין לא באגים ואפילו לא רמז לפרוסס… אז תכף זה מגיע.

בזמן שלא נרדמתי, סבלתי מתופעה חדשה אך נפוצה, המכונה נדודי-גלישה (את הביטוי המקורי מצאתי באתר דורבנות), בעיה הנפוצה בעיקר בקרב סמארטפונים שברשותם יש בני נוער. אך בניגוד לאותם בני תשחורת, אני אין לי מושג מה לעשות או לראות באינטרנט מעבר לעדכוני חדשות. ולעבוד ממש לא היה לי חשק. כך מצאתי את עצמי קורא ערכים אקראיים בויקיפדיה, ועוד באנגלית. והנה נפלתי על הערך כיור התנהגותי. ניסוי מדהים בעכברושים, שעל תוצאותיו ודמיונו המבעית לעולם ההיי-טק אפשר לקרוא מתחת לקו (כי זה קצת משעמם ורציני, אז לא חייבים).

הקריאה על העכברושים הזכירה לי סרט טבע שראיתי בטלוויזיה. כן אני מספיק ותיק לזכור את התקופה שהיינו רואים סרטי טבע בטלוויזיה. באותו הסרט הראו איך העכברושים מחסלים כל מין אחר של בעלי חיים בטריטוריה שלהם עד לניצחון המוחלט. ומה אחר כך? בשלב הבא העכברושים התפצלו לשתי קבוצות והחלו להילחם אחת בשנייה, אולי כדי שלא יהיה משעמם, ואולי בשביל להראות מי יותר טוב.

ההייטק צועד על אֵיבָתוֹ

נשמע לכם מוכר? נתקלתם פה ושם בהתנהגות שכזו?  הרי זה בדיוק מה שקורה אצלנו בהיי-טק. מתחילים במלחמת חורמה מול החברות המתחרות. אחרי שהמלחמה נגמרת, בנוקאאוט או בנקודות, עוברים למלחמות האחים. קודם כל מול החטיבות הנמצאות בארצות הים, במזרח ובמזרח אירופה. כשגם בחזית הזו הכל נרגע, יוצאים מלאי עיזוז לקרב מייל במייל מול הקבוצה המקבילה בחיפה, או סתם מהבניין ממול, או מהקומה מתחת. כשגם שם ההנהלה הבכירה מצליחה ליישר את ההדורים איכשהו. מתחיל האקשן האמיתי, בתוך הקבוצה פנימה. הפיתוח נגד הבדיקות ולהיפך. ושניהם יחד נגד הפרודקט והפרוסס. וכל החבר'ה האלה נגד הדבאוּפְּס האומללים. ומעל כולם מרחפת רוחם של הארכי-טקטים המצויים שזורעים את זרעי האיבה לשנים הבאות. ואחרונים חביבים: מומחי הסייבר כנגד כולם, מחרחרי באגים ופרצות אבטחה.

ככה זה אצלנו. כולם שונאים את כולם. שונאים, מאשימים ושונאים. ככה זה. הצבא צועד על קיבתו, וההייטק צועד על אֵיבָתוֹ.

הַשֶׁמֵן של קטר ההייטק

שכן, עם כל הצער שבדבר, ואין הרבה צער, השנאה והאיבה והטינה בין הצוותים והקבוצות זה השמן בגלגלי הקטר ההייטקי הדוהר קדימה. זו לא רק תחרותיות, ממש לא. המטרה היא לא להיות יותר טובים מהאחרים, זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של הדרייב המרכזי, והוא להשחיר ולהשפיל את הצוותים האחרים, ועל הדרך גם להרוויח כמה נקודות.

והתעשייה? לגמרי מעודדת את זה. קודם כל מלמדים אותנו משנה א' לחפש ולמצוא באגים. רק לחפש את הרע שבכל דבר. רק אצלנו בונים קבוצות שלמות שכל מטרתן הוא למצוא את הפשלות של קבוצות אחרות, ואז לצאת בכל תרועה רמה – "תפסנו אתכם". מוזמנים לקרוא עוד ב"זכור את אשר עשה לך הבודק". וכבר הכברתי מילים על עבודתם של מומחי הסקיוריטי והסייבר, שעצם מהות תפקידם הוא להראות למהנדסי הפיתוח כמה הקוד שלהם גרוע.

והשיא הוא כמובן הקוד-רוויו. בחסות הפרוסס ההייטקי המקודש ותחת מסווה של "ביקורת בונה" בנינו פה תהליך מובנה של העלבות, השפלות ובעיקר של שמחה לאיד ("זה מה שאמרתי לכם – ככה לא בונים תוכנה"). ככה זה שהתעשייה בה אתה עובד היא סופר פוליטיקלי-קורקט ודוג-פריינדלי, אבל מתחת לפני השטח – דוגרי, פריינד, לך חפש ת'חברים שלך.

ואני אומר אם כבר שונאים, אז לפחות להיות דוגרי. כמו שכבר נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך". אל תשנא בלב, תגיד את זה ישר בפנים.

כי עם כל יוקר המחיה הזה מסביבנו, והאינפלציה המרקיעה שחקים, לפחות משהו אחד עדיין נשאר לגמרי חינם – השנאה, אז לא נלך על זה?

והמהנדס החכם אומר: "שנאה שטמונה בלב בוערת כאש ואינה נכבית והשנאה מתגברת והלבבות מתרחקים, ורק כאשר מראה השנאה ומוציא מלבו אז נכבית אש השנאה" (יד הקטנה, דעות ו, ב)


מתחת לקו:

"כיור התנהגותי": או באנגלית "Behavioral Sink", בתרגום חופשי ולגמרי לא מדוייק שלי. בגדול, מדובר על ניסוי בעכברושים שנתנו להם לחיות ולהתפתח במעין אוטופיות עכברושיות. סביבה סגורה ומוגנת מפולשים ומינים אחרים, כאשר לעכברושים ניתנו כל המשאבים הדרושים להם: אוכל, מים והגנה ממחלות. והתוצאה: פיצוץ אוכלוסין שבעקבותיו איבוד יכולות חברתיות, התאכזרות לפרטים שאינם הולכים עם הזרם, ניכור הורי ואפילו קניבליזם.

נו, מה אומר ומה אמרג'ג'. גם אני, כמו כמה פוליטיקאים, מזהה בהייטק תהליכים… גם אנחנו חיים פה בתוך בועה אוטופית, רק שלא נמצא את עצמנו נשאבים במערבולת לתוך כיור התנהגותי הייטקיסטי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s