#82 בשבח הבטלה

על התפטרות שקטה ורועשת, קבוע צ'אמפרנאוונה, תאטרון הפרודוקטיביות ועמימות תפקידית. וגם תזכורת אופטימית לדחיינות מובנית. אבל בעיקר טיפים מעשיים ומוכחים אמפירית איך לתת מינימום ולקבל מקסימום ב(כמעט) אפס מאמץ. כדברי זקני ההיי-טק: "עבוד מעט והרווח הרבה"!

הכל התחיל כאשר אחת מקוראותי הנאמנות שאלה אותי איך יש לי זמן גם לעבוד בתפקיד בכיר-לכאורה ומיותר-למעשה וגם לכתוב את כל הפוסטים האלה, וגם לחבר תשבצי הגיון (תכף תשבץ הגיון מספר 500!!! פרטים מתחת לקו). וגם יש לי כך וכך ילדים ועוד כהנה וכהנה? "איך אתה מספיק את הכל? מה הסוד שלך?" היא הזדעקה.

אמרתי לה שהסוד שלי הוא פשוט מאוד, והוא גם לא כל כך סוד. אני פשוט לא עובד. אני נמצא בעבודה, אבל עושה את שאר כל הדברים האחרים שהיא הזכירה. הכל חוץ מלעבוד.

תאטרון הפרודוקטיביות

טוב, אולי זה לא לגמרי מדוייק. אני כן עובד, אבל אני בעיקר עובד על זה שיחשבו שאני עובד. דוגמא בסוף הפוסט. בהקשר הזה, לאחרונה נחשפתי למושג מקסים שעד עתה באופן מופלא חמק מחיישני הסייבר-הומור שלי: "תאטרון הפרודוקטיביות". כלומר אנשים שאשכרה משקיעים זמן בלהראות שהם משקיעים זמן בעבודה (ולמביני עניין, ללא תנאי עצירה אפקטיבי כמו בן/בת זוג כועסים, התופעה עלולה להביא לידי קריסת מערכות רקורסיבית).

חיפושון בגוגל של המושג הלועזי המקביל "Productivity Theatre" יעלה מספר תוצאות מעניינות, אבל בעברית – נאדה. שכן הפלג המזרח-תיכוני של מגזר ההיי-טק ידוע בחוסר פרודוקטיביותו המובנה, כך שאין כל טעם לנסות לשחק ולהסתיר את התופעה.

התפטרות שקטה ורועשת

מונח דומה שהזדחל כתולעת סייבר לתעשייתנו מרובת הפרוססים הוא מה שמכונה ההתפטרות השקטה. שבניגוד לשמה, היא כלל אינה התפטרות, אלא סירוב להשקיע יותר ממה שנדרש. כן, כן, אמיתי במאה אחוז. אלף אחוז. לא להשקיע יותר ממה שנדרש!

ותמהני! מי הם האומללים רְפי התִּכְמוּנים וחסרי הקומבינה שהגיעו למצב המזעזע בו הם עובדים יותר מהנדרש?? איך הגענו לתהום פעורה שכזו? מה הם לא קוראים את הפוסטים שלי?

על מנת לחזק את הנקודה, הנה דעתי המוצקה כבלוק-צ'יין בעניין כאוב זה. כפי שכבר הסברתי בכלל 8 של התכנות ההישרדותי, ישנם שני עקרונות שהם בחזקת יקודד ובל יעבור, והם: עיקרון הפעולה המינימלית, הידוע יותר כ"עבוד מעט והרווח הרבה". והעיקרון המשלים והחשוב אף יותר: "זה לא חשוב מה עשית, חשוב מה שחושבים שעשית". והדברים מדברים בעד עצמם.

ומי לנו מבין עניין יותר משלמה המלך שאמר "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם". הוא לא אמר: ראה דרכיה ותעשה כמוה. ההיפך, ראה דרכיה, ותהיה חכם – אל תעשה כמוה. אנחנו באנו לכאן כדי לעשות מינימום ולקבל מקסימום, ולא צריך להתבייש בזה.

אני קורא פה לעצלני ותָּכמנֵי התעשייה באשר הם, התאחדו! הצטרפו ל"התפטרות הרועשת". כן, אנחנו קומבינטורים שבאנו לעשות בוחטות באפס מאמץ, או לפחות במאמץ שואף לאפס. וכן, אני אכול קנאה בכל בעלי היציאות (ככה אני קורא לאלו שעשו אקזיטים במיליונים), שהצליחו לממש את החזון שלי, ועל הדרך לממש כמה מיליוני אופציות. שיחנקו.

עמימות תפקידית

טוב, אז עכשיו אתן בטח מתבכיינות ואומרות לעצמכן: "זה קל מאוד לכתוב כל מיני סיסמאות יפות ומעוררות עצלנות שכאלה, אבל איך באמת עושים את זה?" אז הנה לכן.

ראשית, צאינה וראינה מתכנתות ציון בקלות הבלתי נסבלת של התכנות, והפסקנה להתבכיין. אנחנו, פועלי המקצוע העתיק בעולם (עתיק מלשון העתקה, כן? עיינו בקישור הנ"ל) בהחלט יכולים למרוח את הזמן בלא שאף אחד באמת יידע. כמו ששורר פעם מישהו: אין לנו זכות בכלל להתלונן. באמת שאין.

שנית יש לשמור על עמימות תפקידית. חדי העין והזיכרון שבין הקוראים ודאי שמו לב שאני חובב עמימות. אין דבר עוטף יותר, מרגיע יותר ושופע חמימות יותר מאשר עמימות. ועמימות תפקידית היא אחת מאבני היסוד של התכנות ההישרדותי. כאשר התפקיד שלך אינו ברור ומוגדר היטב, אלא מעורפל ואפוף חוסר בהירות, אזי לא ניתן למדוד את איכות עבודת ואת רמת ביצועיך. פיתרון כמעט מושלם. אל פסגת הבטלנות יכול להגיע העצלן המתקדם אם הוא יודע למָצֵב עצמו בצומת מרכזי במטריצה הרב-מימדית של הארגון, כך שבכל רגע נתון יש לו לפחות שלושה מנהלים שאחראים לתת לו משימות. אלו שזכו להגיע לשם, יכולים לנוח תחת עכברם ומקלדתם, ולתת למנהלים לריב על המשאב היקר שלהם עד לפרוגרמה חדשה.

דחיינות מובנית

אם למי מן הקוראות והקוראים יש ייסורי מצפון (יש כאלה במגזר?), או שמסיבה מסתורית כלשהי מתביישים לנהוג על פי עקרונות אלו – רב לכם! לבודדים שנותרו בעלי מצפון, פשוט תעיפו מבט בתלוש המשכורת האחרון. הכסף יענה את הכל. ולעניין הביישנות, אין במה להתבייש. הרי כבר ידוע ומוכח מחקרית שיצר לב האדם עצלן מראשיתו, ויצר ההייטקיסט אפילו עוד יותר. זה מה יש ועם זה לא נעשה כלום, כי אנחנו עצלנים.

אה? אם כך כיצד בכל זאת התעשייה חיה, בועטת, נושמת ועושה טונות של כסף? הכל בזכות הדחיינות המובנית של פרופסור ג'ון פרי. כבר הזכרתי את קריאת החובה הזו בעבר, אבל אחזור ואמליץ עליה שוב. ובעיקר על התובנה המרכזית: כל אדם מסוגל לכל כמות של עבודה, ובלבד שאין זו העבודה שמוטלת עליו באותו רגע, או בניסוח שנון-משהו: אנחנו נבצע משימה חשובה רק כאשר יש לנו משימה חשובה יותר ממנה לבצע!

פיתוח אינפלציוני

ולכן, לבסוף אנחנו כן עושים משהו, אפילו אם זה רק מתוך שעמום. כן, כן, לפעמים אנחנו כל כל עצלנים שאנחנו מתעצלים להתעצל. וכאן בדיוק נכנסת לזירה מתודולוגיית הפיתוח האינפלציוני. זוהי המתודולוגיה המקובלת במגזר על אותם אלו שלא מסתפקים בלעשות את המינימום, אלא גם רוצים למקסם את הרווחים מהמינימום הזה.

באופן פשוט מדובר בלהשקיע מעט זמן, רצוי לא יותר משעה, באיזה משימה שבטעות יצא לכם להשלים, ולנפח אותה באמצעות שרטוטים, מיילים או סתם כותרת מפוצצת, למשהו הרבה יותר גדול וגרנדיוזי. להגדיל למימדים לגמרי לא פרופורציונלים. ואז לקבע ולהנציח את העבודה שלכם ולמחזר אותה בכל הזדמנות.

הרול מודל שלי לשיטת פיתוח זו הוא ד.ג. צ'אמפרנאוונה, מתמטיקאי בריטי עלום, אך בעל שם בהחלט יוצא דופן שבהברקה של רגע זכה לתהילת עולם. כל מה שהוא עשה זה לקחת את כל המספרים השלמים, להדביק אותם אחד אחרי השני למספר אחד ארוך, ואז לקרוא למספר שנוצר על שמו – קבוע צ'אמפרנאוונה. מספר חסר משמעות לחלוטין, אבל עם אחלה שם, וערך בויקיפדיה.

מניסיון אישי אני יכול להגיד לכם ששיטת הפיתוח האינפלציוני עובדת בצורה נהדרת. לפני כמה שנים השקעתי חצי שעה ביצירת שרטוט נחמד שמתאר איך התוכנה שלנו עובדת. לכולם סיפרתי שזה לקח לי המון זמן והשקעה, ומאז אני מראה את השרטוט הזה בכל ישיבה ודוחף אותו לכל מסמך. אפילו מעביר הרצאות שלמות מסביב לדיאגרמה החביבה. מדי פעם אני משנה איזו צ'ופציק קטן, תוך אינסוף טרוניות כמה זה היה מסובך, וכולם רק משבחים אותי על העבודה הנהדרת שאני עושה. וזה עובד יופי.

לסיום, לכל מי שעדיין יש ספקות בנושא, אני ממש ממליץ לקרוא את מאמרו של הפילוסוף הבריטי הנודע ברטראנד ראסל "בשבח הבטלה", או "בשבח העצלות". אני אישית, רק העתקתי משם את הכותרת לפוסט. את המאמר עצמו לא קראתי. התעצלתי.

והמהנדס החכם אומר: איש אינו אוהב לעבוד, אילו אנשים היו אוהבים זאת, הם היו עובדים ללא תמורה (סקוט אדאמס)

Image by Steve Buissinne from Pixabay


מתחת לקו: אז כן, חוץ מפוסטים לא מצחיקים וכך וכך ילדים וסידורים ועבודה בזמן שנשאר, אני גם מחבר תשבצי הגיון. יחד עם שותפי הסייבר-הגיונר דוד זהבי, אנחנו שולחים בכל יום חמישי בשבוע תשבץ הגיון (אבל כל יום חמישי, לא כמו הפוסטים שלפעמים יש ולפעמים אין). בחמישי האחרון נשלח תשבץ 498. שזה אומר שאנחנו או-טו-טו כבר עשר שנים!

אז יצרתי דף חדש בפינת קפה, בו אני אעלה את התשבץ אחת לשבוע. מי שמעוניין להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל במייל את התשבץ, כולל פתרונות התשבץ הקודם מוזמן ליצור קשר איתי.

ולעצלנים, תשבץ 498 ממש פה למטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s