#96 תמחה את זכר אמל"ק בתוספת "פִּרְקֵי הָדִיבָּאג"

אז מי יותר מצחיק – אני או ברקוני? על מנהל סמרטוט ומחאת ההייטקיסט הבודד ותזכורת מפוסטים ישנים על ה"מחולליישן" והבאג הפולני. והסוף המפתיע: בשביל מי אני באמת כותב את הפוסטים האלה.

זוג הייטקיסטים נשואים יושבים אצל יועץ נישואין. האשה מתלוננת: "הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי!" "נו, ומה אתה אומר?" פונה היועץ לבחור. "אני לא מבין מה היא רוצה ממני! לפני החתונה אמרתי לה שאני אוהב אותה. אם יהיה שינוי, אעדכן אותה. בינתיים המצב לא השתנה".

כן, אני יודע זה לא חייב להיות על הייטקיסטים, אבל מבדיקה קצרה שערכתי בקרב חברות וחברי המגזר הסבירות לתופעה האומללה הזו גדולה עשרת מונים.

אין תגובה

ואיך אני יודע? כי אצלנו במגזר, וביתר-שאת בפלג המזרח תיכוני שלו, לא נותנים פידבק. כלום. נאדה. במקרה הטוב פותחים באג, או נותנים איזו הערה בקוד-רוויו. וזה רק על דברים טכניים שאין ברירה כי זה חלק מחוקי הפורמט, ובשביל זה משלמים לנו.

וזה עוד כלום לעומת הדוקומנטציה, ובעיקר מסמכי הארכי-טקטורה והסְפֶּעקִים המהוללים. אף אחת לא קוראת אותם. לפני שנים כתבתי פוסט על הנושא בשם "לורם איפסום – אם לא תקרא איך תדע", אבל זה לא עזר. כי כנראה גם אותו אף אחת לא קראה. אבל יש לכן הזדמנות עכשיו לקרוא על ה"מחולליישן", וזה עוד הרבה לפני הבינה העאלק-מלאכותית הקרויה ג'יפיטפוט.

ועל פוסטים כמו זה, יש משהו? כלום. בקושי כמה לייקים ואולי תגובה או שתיים. ככה זה. אם זה יותר משני משפטים כבר לא קוראים. זה דור האינסטנט. אינסטנט וניל, אם רוצים לדייק. ותאמינו לי, בדקתי את הנושא. לפני כמה שבועות עשיתי רי-פוסט לסרטון של ברקוני. וְהָפְלֵא-וָפְלֵא הוא קיבל הרבה יותר צפיות ולייקים כמעט מכל הפוסטים האחרים שלי. אפשר לחשוב שהוא יותר שנון או מצחיק ממני. פגים שכמותכם.

אז למדתי שצריך להיות עוד יותר שנון, וציני. ולהתחיל בבדיחה, ולהבטיח שיש בדיחה גם בסוף (אפילו אם אין). והכי טוב זה להעליב. כמה שיותר מעליב, ככה קוראים יותר. אבל לא עושים לייק. כאילו שזה עולה כסף. אז איך אני אדע אם זה מצחיק או לא? תזרקו איזו מילה, איזה סמיילי, משהו.

מנהל סמרטוט

אתם יודעים מה אתם מזכירים לי? את המנהל הסמרטוט שהיה לי פעם. סמרטוט סמרטוט! אבל לא כמו שאתם חושבים. כלפי חוץ הוא היה גיבור גדול. נלחם בעיזוז כנגד אריות הפרוגרמה מצד אחד ולהקות זאבי האימפלמנטציה מצד שני. חבל על הזמן. אבל לכי תנסי להוציא ממנו פידבק על איכות העבודה שלך. תגיד איזו מילה רעה. איפה להשתפר? מה כדאי לשנות? שום דבר. לסחוט ממנו משוב זה כמו לנסות לסחוט מים מאותו סמרטוט שנשכח בשמש במרפסת והתייבש בצורה של פסל ניאו-מודרניסטי עם זוויות ביזאריות כאלה. טיפה של כלום של שמץ של משהו לא תוציאו ממנו.

מחאת ההייטקיסט

אז הנה אני מוחה. אני דורש למחות את האמל"ק. מה יש? קצת ארוך אז מתייאשים. בטח כמה מתייאשים במילים האלו ממש. אז הנה מתעורר פה הבאג הפולני שלי: בשביל מי אני כותב, בשביל עצמי? למה אני מתאמץ? מה רק סירטונים או פאנצ'ים מטופשים או איזה מם, או מים, או מֶמֶה, איך שלא קוראים לזה.

רגע, אתם חושבים שזה בשבילכם? קדחת! למה מי אתם? לכו להתקמפל! אני כותב כדי שכאשר החומרה שלי תתיישן (לא שהיא במצב מי יודע כבר עכשיו), וכבר לא יוציאו לי עדכוני תוכנה, יישאר משהו אחרי.

אבל אז גיליתי שאפילו לילדים שלי אין סבלנות לקרוא את הפוסטים של אביהם מולידם, ובעיקר מפרנסם ומפנקם. בנים גידלתי ורוממתי והם לא מוציאים את הראש מהטלפון. והבנות? ברוך בורא השיין.

תקוותי היחידה שמתישהו גם הם וגם אתם תאיטו קצת את הקצב. הרי מתישהו החומרה של כולם מתחילה ככה לגמגם, וגם התוכנה שם בבפנוכו של הראש כבר לא עובדת מהר כמו פעם. אולי אז. ועד אז, נמשיך עם הציניות, וההעלבות, והבדיחות השחורות. ונשתדל לקצר.

אז אחרי "מאימתי מדבגין" ו"אלו באגין שלו", שהיו למתקדמים. הרי מונח לפניכן "פרקי הדיבאג" – משניות ומשלים מפי קדמוני ההיי-טק על ענייני הדיבאג. קצר, ובכתב רגיל, ולא בארמית, שלא תבכו לי.

והמהנדס החכם אומר: דיבגת ולא מצאת – אל תאמין, דיבגת ומצאת – תאמין, לא דיבגת ומצאת – חתיכת מזל יש לך.