איוב סטייל

"אבל למה הרגת אותה?" הוא בכה "איזה מן בן אדם אתה?"

בסך הכל באתי לבקר אותו בבית החולים. רציתי קצת לעשות לו מצב רוח טוב, וזה מה יצא. כמו שאמר פעם מישהו: רצינו לעשות טוב אבל יצא לנו כמו תמיד.

אין לי יותר מדי משפחה וחברים, אז עד שיש לי אחיין בבית חולים, חשבתי שזה יהיה נכון לקפוץ לבקר אותו.

"תשמע, עזריאל" ניסיתי להסביר לו "זה לא עובד ככה. אי אפשר שהכול ילך טוב. זה לא מעניין ככה. ואם זה לא מעניין אז אנשים לא יקראו את זה."

"מה אתה מקשקש. תראה את כל הסרטים ההוליוודיים, לכולם יש סוף טוב." הוא המשיך להתווכח, וכמעט ניתק את האינפוזיה שלו.

"יכול להיות, אבל אני לא כותב תסריטים ואני לא בהוליווד. וחוץ מזה, אני דווקא הכי אוהב את הסרטים שבהם הגיבור מת בסוף. הם סרטים הרבה יותר טובים בעיני. לב אמיץ למשל, זה אחלה סרט. או גלדיאטור."

"אבל היית יכול להשאיר אותה בחיים. תתעלל בה כמה שאתה רוצה, אבל שיהיה סוף טוב. איוב-סטייל כזה. טוב בהתחלה ובסוף ורע באמצע. לא היית חייב להרוג אותה." הוא ממש לקח את זה קשה, כי איזה מוניטור שם התחיל לצפצף.

שתי אחיות הגיעו בריצה וגירשו אותי החוצה.

בינתיים הלכתי להכין לי כוס קפה, אבל המכונה לא עבדה. הייתה שם גם מכונת שתייה, אז קניתי בקבוק מיץ ענבים, לא יודע למה. כבר שנים לא שתיתי מיץ ענבים חוץ מבקידוש, אבל פתאום נורא התחשק לי. אולי בגלל התמונות של הכרמים שהיו תלויות בכל המחלקה. לך תדע.

עכשיו גם הרופא התורן נכנס לחדר של עזריאל, אז המתנתי בחדר משפחות. אחת האחיות ניגשה אלי והזהירה אותי שלא לעצבן אותו ולא לגרום לו להתרגשות, כי זה לא עושה לא טוב.

חשבתי לעצמי שאולי אני אשנה בשבילו את הסוף של הסיפור, שאולי איכשהו איזבלה תצליח לצאת מזה. אבל במחשבה שנייה החלטתי שלא.

ככה זה. זה לא מספיק רק להיות מפתיע או מסקרן. לפעמים צריך לעצבן את הקוראים, ממש לעצבן. וחוץ מזה זה סיפור קצר. אין לי מספיק מקום לפתח עלילה מסובכת ומפותלת כזאת, ככה שהמצב יהיה על הפנים ולכאורה ללא מוצא ואז באיזה טוויסט מפתיע פתאום הכל מסתדר.

והאמת, שגם אין לי את הכוח לזה. כבר סגרתי עם עצמי איך נראה הסיפור. אני לא הולך לפתוח את זה מחדש.

וחוץ מזה, באמת בא לי להרוג אותה. זה מה שהרגשתי כשכתבתי את הסיפור, וככה מתאים לי גם עכשיו. זה אחד היתרונות הבודדים של להיות סופר. את כל מה שאסור לנו לעשות בחיים האמיתיים אנחנו יכולים לעשות בסיפורים שלנו. בתוך כל סופר מסתתר סדיסט, או מזוכיסט, או גם וגם. כל מה שצריך לעשות זה לעטוף את זה בשכבות של מילים ותיאורים שיחביאו את זה. אבל אני כבר למדתי שאסור להחביא את זה יותר מדי. כי יש מצב שחלק מהקוראים גם רוצים להרגיש את זה. אחרת למה הם קוראים את הסיפור? לא בשביל לחוות משהו שאין להם בחיים האמיתיים?

בקיצור, השארתי את איזבלה למות וחזרתי לחדר.

"מרגיש יותר טוב?" שאלתי "לא התכוונתי לעצבן אותך."

"אבל הצלחת" הוא אמר בקול שקט "עכשיו אני חושב מה יהיה עם הסיפור שלי. גם לי היו חיים טובים, ואז פתאום חטפתי את המחלה הזאת. אז מה יהיה איתי? גם אני אסיים כמוה?"

רציתי לענות לו, אבל בדיוק הגיע איזה פרופסור חשוב לדבר איתו, אז שוב יצאתי החוצה. אבל מבחוץ שמעתי את הפרופסור אומר לו: "מר נבות? עזריאל נבות? יש לי חדשות לא כל כך טובות לספר לך, מר נבות."