סיפורי דגים

לסיפור הזה יש אחלה סוף. סוף שחבל על הזמן. שווה לכם לקרוא את הסיפור הזה עד הסוף. זה סוף מהסוג הזה שאחרי שאתם מסיימים לקרוא, אתם אומרים לעצמכם, "בוינ'ה, הוא שיחק אותה הפעם". סוף פגז. מהסרטים.

גם האמצע של הסיפור נראה לי סביר פלוס. היו לי כבר טובים יותר, אבל גם זה יצא לא רע בכלל. הבעיה כמובן הייתה עם ההתחלה. לא היה לי מושג איך להתחיל את הסיפור הזה. שברתי על זה את הראש המון זמן. בסוף החלטתי לקחת עזרה. כמה שזה לא נעים להודות, הבנתי שלבד אני לא אצליח. והיה לי חבל על הסיפור, כי הסוף שחשבתי עליו באמת היה טוב, וחבל לאבד אותו.

נפגשנו בבית הקפה מול בית החולים. פרופסור סורדום כבר המתין לי בשולחן הקבוע שלו.

"אכן, התחלה זה לא עסק פשוט, ידידי הצעיר. לא פשוט בכלל. לא לחינם אומרים שכל ההתחלות קשות" הוא אמר לי תוך שהוא מפמפם את המקטרת שלו.

"במיוחד עכשיו, עם כל הסמארטפונים והפייסבוק והטוויטר והמהירות הבלתי נתפסת של החיים. היו זמנים בהם היית יכול להרשות לעצמך כמה מאות מילים של פתיחה איטית ומדודה, מלאה באווירה ובתחושות ובמחשבות, לפני שמשהו בכלל קורה. אבל היום, אם יש לך מזל יקראו שניים או שלושה משפטים וזהו. אם לא תפסת אותם שם, זה אבוד לך. וגם זה הרבה. רוב הסיכויים הם שאם אין לך איזו תמונה פרובוקטיבית או משחק מילים שנון בכותרת, אתה יכול לשכוח מזה שמישהו יקרא אפילו את המילים הראשונות."

רציתי להסכים איתו, אבל זה היה בלתי אפשרי לעצור אותו. זה יצא ממנו כמו איזה שפריץ מסיפולוקס שמילאו אותו ממש מזמן, אבל רק עכשיו משתמשים בו. אני הייתי רק התירוץ.

"ואתה יודע מי הכי נדפק מכל זה? הסיפורים הקצרים. לספרים הארוכים יש את הקונץ-פטנט הזה של המאחורה של הספר, שזה הלכה למעשה הפרומו של הספר. שם אפשר ללכוד את תשומת הלב של הקורבנות הפוטנציאליים. אבל לסיפורים הקצרים אין שום מאחורה."

"קורבנות?" הצלחתי להשחיל שאלה בשטף המילים של הפרופסור.

"כן, קורבנות" הוא ענה, והפסיק לרגע, כאילו הוא צריך להעביר הילוך בתוך הראש שלו.

"רואים שאתה סופר מתחיל. אז ידידי הצעיר, בוא אני אגלה לך עניין חשוב, שאולי יעזור לך בהמשך דרכך. אם בכלל תרצה להמשיך ולנסות." את המילים האחרונות הוא אמר בקול שקט יותר, כאילו הוא מגלה לי איזה סוד צבאי.

"בטח יצא לך לראות סרטי טבע בנשיונל ג'אוגרפיק, נכון? אז אתה ודאי מכיר את להקות הדגים הענקיות שכולם שוחים ביחד. אלו שיש בהן אלפי דגים בצבעים פנטסטיים, שנעים יחד בתיאום מושלם, ופתאום הם שוברים כיוון וכולם שוחים לצד השני כדי להתחמק מאיזה דג טורף?"

"כן, אני יודע על מה אתה מדבר" למרות שכבר שנים לא ראיתי סרטון כזה, זכרתי את זה מפעם. איכשהו לא רואים סרטונים כאלה באינטרנט יותר, ולמי יש זמן היום לפתוח טלוויזיה. למי בכלל יש טלוויזיה?

"מצוין" המשיך הפרופסור "אז להקת הדגים הזאת הם הקוראים הפוטנציאליים שלך, הקורבנות שלך. ואתה צריך ללכוד אותם. עכשיו, העיקרון הוא פשוט, ידידי הצעיר. אם אתה תתנהג כמו דג טורף, כל הדגים בבת אחת משנים כיוון והולכים למשהו אחר. מספיק שדג אחד מריח משהו מסריח, איזה סופר רודף כבוד וקוראים שמנסה להתחנף, והופ כל הלהקה כבר לא שם. זה לא…".

"אז מה אני צריך לעשות?" התפרצתי לתוך דבריו.

"סבלנות, ידידי הצעיר, סבלנות. אני רואה שגם אתה כבר נדבקת, איך תהיה סופר אם אין לך סבלנות? אתה צריך להבין שאתה כאן לא הדג הטורף, אתה משחק את תפקיד הדייג. ומה הכי חשוב בשביל דייג טוב?" הוא השתתק והרים גבה אחת.

"חכה טובה?" ניחשתי

"איפה! ממש לא! הכי חשוב זה הפיתיון, ידידי הצעיר. הפיתיון. בלי פיתיון איכותי, לא תתפוס שום דג! יש מבין?" הוא עצר לרגע, ומיד המשיך בנאום. "תזכור את זה. תזכור את זה טוב מאוד. ובעולם של ימינו, יש המון דגים בים, אבל גם המון פיתיונות. אם אתה רוצה לדוג כמה דגים, כבר לא מספיק לשים סתם כמה תולעים. אתה צריך פיתיון נוצץ, מבריק, כזה שיש לו ריח טוב ושגם נראה טוב, שיכול להתחרות באחרים. אחד כזה שמבטיח לא רק מנה ראשונה, אלא ארוחה של כמה מנות טובות ולסיום קינוח מפוצץ. ואתה חייב להכניס את הפיתיון הזה בשורה הראשונה, אחרת כל הלהקה עושה אחורה פנה ומדפדפת הלאה. יש מבין?" הוא שאל שוב.

"יש" עניתי "הבנתי את העיקרון. צריך לשים משהו שיגרום להם לחשוב שיש פה משהו ששווה לבזבז עליו כמה דקות."

"כדאי לך גם לתת איזו כותרת, שתמשוך אותם. יש גם דגים כאלה, שמשתמשים במראה שלהם בשביל למשוך את הטרף אליהם."

"וואלה, נראה לי שאני יודע בדיוק איך להתחיל את הסיפור שלי. תהיה לו אחלה התחלה, התחלה שתבטיח כזה סוף שכולם ירצו לקרוא. וחוץ מזה אני אתן לסיפור שלי שם של סרט, ככה שבאמת יהיה לו סוף מהסרטים."