פָּרָשַׁיְיטֶק – דבר תוכנה בפרשת השבוע

בראשית: בראשית; נח; לך-לך; וירא; חיי-שרה; תולדות; ויצא; וישלח; וישב; מקץ; ויגש; ויחי

שמות: שמות; וארא; בא; בשלח; יתרו; משפטים; תרומה; תצוה; כי תשא; ויקהל; פקודי

ויקרא: ויקרא; צו; שמיני; תזריע-מצורע; אחרי-מות;קדושים;אמור; בהר-בחוקותי

במדבר: במדבר; נשא; בהעלותך; שלח; קֹרח; חקת; בלק; פנחס; מטות-מסעי

דברים: דברים; ואתחנן; עקב; ראה; שופטים; כי-תצא; כי-תבוא; ניצבים; וילך

---

וַיִּשְׁלַח – סַייְבֶּר פֶּרפֵקְצְיוֹנָלִיזְם

השלמות מושגת לא כאשר אין מה להוסיף, אלא כאשר אין מה לגרוע, אמר "בעל המחבר" של הספר הנודע הנסיך הקטן – אנטואן דה סנט-אכזופרי. וזה אחד ההבדלים הגדולים בין יעקב אבינו לאחיו התאום, עשו.

מי שלוקה בהפרעה הטורדנית-כפייתית הזו, הסייבר-פרפקציונליזם, תמיד סובל ותמיד מאחר. הוא תמיד רוצה שיהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ומה שיוצא לו זה רק עוד יותר קוד ועוד יותר קוד מסובך.

צריך לדעת מתי לעצור, להבין שמה שיש עכשיו זה מצוין ולא חייב להיות מושלם.

הפרשה חושפת בפנינו את הבדלי הגישות בין האחים. כאשר יעקב אבינו שולח מתנות לאחיו, הוא אומר שאין לו בהן צורך כי "יש לי רב", כלומר יש לי כבר הרבה. אבל יעקב אבינו אומר "וכי יש לי כל".

ליעקב אבינו לא חסר דבר. איזהו עשיר השמח בחלקו. ואילו לעשו, למרות שיש לו הרבה, מבחינתו זה עדיין לו הכל, הוא רוצה עוד. ואכן לבסוף הוא גם מתרצה ולוקח את המתנות שיעקב אבינו שלח לו.

ומעשה אבות סימן למתכנתים. מי שלא יודע להסתפק, וטוען כל הזמן יש לי "רב" אבל עדיין אין לי "כל", בסוף יגלה שיש לו באג ואין לו קוד.

שבת שלום

אחרי שכתבתי את הדברים חשבתי שראוי לציין עוד נקודה חשובה. למרות שיעקב אבינו שמח בחלקו, אין זה אומר שהוא קופא על השמרים, יושב תחת גפנו ותחת תוכנתו. זו אינה הגישה הנכונה. עצם העובדה ששמחים עם מה שיש, אין זה אומר שלא צריכים לשאוף לעוד. נראה לי שההבדל הוא האם השאיפה היא כמותית, כמו של עשו – עוד כסף, עוד כוח, עוד קוד יותר מושלם שאפשר יהיה להשוויץ בו. או אם השאיפה היא איכותית – כמו של יעקב אבינו, להכיר עוד טכנולוגיות, לפתח פיצ'רים חדשים או אפילו לשפר את הקוד הקיים, אבל לא מתוך לחץ או קנאה. אלא בגלל שאפשר וכדאי.

פָּרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא – צַדִּיק וְבָּאג לוֹ, רָשָׁע וְקוֹד לוֹ

איך מתאוששים מבאג קריטי? ולא סתם באג קריטי, אלא אחד כזה שחושף את כל הרעות החולות של הארגון. לא פאדיחה מקומית של איזה ג'וניור צעיר, או ארכי-טקט בעל חלומות. מה עושים כשיש כשל כללי בכל הארגון?

עגל הזהב עליו מסופר בפרשת השבוע הוא הבאג הקריטי הראשון וכנראה גם החמור ביותר שהתרחש בחברת ההיי-טק "עם ישראל" שזה עתה נוסדה.

איזה בלאגן נוראי, שעכשיו צריך המנכ"ל משה רבנו לסדר.

אז קודם כל מוצאים את הרו"ט קוא"ז ומסלקים את הבאג מהתמונה, וגם נוזפים ומענישים איפה שצריך, כי אין ברירה. וכמובן שהולכים ומתנצלים ומרגיעים את המייסד והמשקיע המרכזי (והיחיד).

אבל מה עושים עכשיו? איך מחזירים את החברה לתפקוד נורמלי אחרי טראומה שכזו? ואיך מוודאים שסיפור כזה לא יחזור שוב בעתיד?

וכאן משה רבנו מפתיע. לא רק שהוא לא מתנצל בפני בעל המניות המרכזי, אלא הוא אף מבקש תוספת תמיכה ועידוד. הוא מבין שבמצב הזה אסור לשקוע, אלא זו דווקא הנקודה להתחזק ולהתרומם ביתר שאת וביתר קוד.

משה רבנו מבקש להבין את הסודות הגדולים ביותר העומדים בתשתית הנהגת העולם (ההיי-טקי): "הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת בָּאגֶיךָ".

זה הזמן המתאים? בשיא המשבר זה מה שצריך לבקש?

חז"ל מספרים לנו שמשה רבנו ביקש לדעת איך זה שיש בעולם צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. או בתרגום להייטקיסטית: צדיק ובאג לו, רשע וקוד לו.

התשובה (אותה ככל הנראה הוא לא קיבל) אינה חשובה. מספיק להבין שאכן יש הנהגה כזו. שגם למהנדס המוכשר ביותר יכולות לקרות תקלות ובאגים. זה קורה, וזה כנראה חלק מחישוב כללי גדול יותר שאנחנו לא ממש מבינים אותו.

אבל כן מבינים שהוא קיים. וברגע שמבינים את זה, אז גם הרבה יותר קל להתאושש מתקלות, חמורות ככל שיהיו.

ועוד דבר קטן לכבוד פורים. גם במגילת אסתר היה נראה שיש צדיק ובאג לו והמן וטוב לו. אבל כולם יודעים איך זה נגמר בסוף.

יש עניין שהקוד יתהפך לתוכנה.

שבת שלום

פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל – מְהַנְדֵּס חֲכַם לֵב

מהן התכונות החשובות ביותר לכל מהנדס או סטארטאפיסטית שרוצים להצליח?

חכמים, חרוצים, אמינים, מוכשרים. הכל נכון, אבל לא בטוח שמספיק.

הפרשה שלנו מתמקדת בבניית המשכן. לאחרי שבספרינטים הקודמים נסגרה הארכי-טקטורה הסופר מפורטת, וכתבי הקוד-אש עודכנו, הגיע הזמן לעבור לביצוע. אקזקיושן בלע"ז.

וכאן נכנס לתמונה המהנדס הראשי של פרוגרמת המשכן – בצלאל בן אורי. מהנדס סופר מוכשר, חכם, נבון. כל שורת קוד שלו ממש זהב. אפילו יש בית ספר על שמו.

בצלאל הוביל את צוותי הפיתוח של המשכן, נשים וגברים חכמים ומוכשרים. אבל מה שבולט בתיאור של חברי צוות הפיתוח הוא הביטוי "חכמי לב", שחוזר על עצמו שוב ושוב בספרינטים העוסקים בפרוייקט המשכן.

כי בהייטק, ובכלל בחיים, לא מספיק רק להיות חכם. צריך להיות חכם עם לב. ולפעמים גם חכם בלב.

הדוגמא הראשונה דווקא לא מופיעה בפירוש. אבל המדרש מספר לנו כך:

"בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו (בצלאל למשה): משה רבנו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן".

באיזו אלגנטיות מצליח בצלאל לשכנע את הארכי-טקט הגדול, משה רבנו, שאולי ברמת הארכי-טקטורה ארון הברית חשוב יותר. אבל כשבאים לממש את העסק, עדיף לבנות קודם את המשכן, ורק אחר כך את הכלים שאמורים להיות בתוכו.

לא מספיק להיות חכם. צריך להיות חכם עם לב. ללמוד איך לנהל את המנהל שלך.

ובנוסף, בפרוייקט כזה גדול וחשוב, מן הסתם יש מריבות וויכוחים ותקלות. אם המהנדסים הם רק חכמים אבל לא חכמי-לב, מהר מאוד על הפרוגרמה תיעצר, ובמקום דיבוגים יהיו רק דיבורים.

להיות חכם לב, אומר גם להרגיש את הפרוייקט. להיות חלק ממנו ולרצות בהצלחתו. מי שבא רק לדפוק כרטיס ולקחת משכורת, בסוף נשאר מאחור.

הנה הנשיאים, ראשי הפרודקטריון, בכירי המנהלים. הם ישבו בלשכותיהם המפוארות, איש תחת גפנו, ואמרו לעצמם שכל פשוטי העם יביאו את תרומתם לפרוייקט, ואנחנו נבוא בסוף ונשלים את הפערים ונתקן את הנזקים.

ומה קרה בפועל? פשוטי העם כמעט גמרו את הפרוגרמה בלעדיהם. ברגע האחרון נתנו להם איזה פיצ'ר לממש, כדי שלא יישארו בחוץ.

בקיצור, תהיו לא רק חכמים, אלא חכמי-לב.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי – וּבְהַעֲלוֹת הַתּוֹכְנָה לְעָנָן

בשעה טובה ומוצלחת, ובתוכנה טובה ומוצלחת הסתיימה לה הפרוגרמה הראשונה של הסטארט-אפ החדשני של עם ישראל. לאחר כמה ספרינטים ארוכים ומפורטים להפליא, נראה שהכל מוכן ואפשר לצאת לפרודקשן ולעלות לענן.

אבל איך יודעים שבאמת הכל מוכן? איך יודעים שלא פספסנו שום דבר?

את זה אפשר ללמוד מהתנהלותו של משה רבנו בפרשת השבוע. איזה דיווח מפורט הוא מביא לנו. מפורט עד כדי שעמום. למי אכפת מכל הפרטים והדקויות הקטנות האלו? כמה נחושת, וכמה עמודים, ורשימה אינסופית של כל מה שבוצע. משעמם!

אז זהו, שאכפת. ומכמה סיבות טובות.

ראשית, זה לא מספיק שיש אפס באגים ושכל הטסטים עוברים. כי יש מצב שלא בדקנו את הכל. כבר אמר המהנדס החכם ר' א. דייקסטרה: בדיקות תוכנה יכולות לשמש כדי להראות את קיומם של באגים, אך לעולם לא כדי להוכיח את היעדרם.

אז מה עושים? עובדים מסודר כמו משה רבנו, עוברים על מסמך הדרישות המפורטות סעיף אחר סעיף, ומסמנים וי על כל דבר שקודד, בוצע ונבדק.

לא מוודאים שהכל עובד ושאין באגים. מוודאים שמימשנו ובדקנו את כל מה שנדרש. רק כך מסיימים פרוגרמה.

סיבה נוספת היא שהאמת צריכה גם להיראות ולא רק להיעשות. לא מספיק להיות בסדר. צריך שכולם ידעו שהיית בסדר ושגם יהיו לכך הוכחות.

המדרש מספר לנו שהיו כמה נשמות טובות בעם ישראל שחשדו שמשה רבנו שלשל חלק מהתרומות לכיסו. מה שנקרא "לעשות לאוהלו". רק דין וחשבון מסודר יכול להפריך האשמות כאלו.

ואגב, זה גם הכנה טובה לבאגים שיהיו בעתיד, ויהיו באגים. אז לפחות להיות מוכנים עם ההוכחות שזה לא היה באשמתנו.

ואחרי כל זה. ואחרי שבוע מתיש של סבב וולידציה מתיש בראשותו של משה רבנו, שהריץ "סטרס-טסט" והקים ופרק את המשכן שבעה ימים ברציפות לוודא שהכל מתקתק, אז אפשר להכריז על סיומה המוצלח של הפרוגרמה, לברך את כל המשתתפים, ולהעלות את התוכנה לענן.

או במקרה של המשכן, הענן יורד למטה – "ויכס הענן את אוהל מועד".

ובינתיים עד הפרוייקט הבא, חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא – אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּון לִכְתּוֹב קוֹד בְּלִי בָּאגִים

אז איך מתמודדים עם העובדה שבאותו הצוות או הקבוצה ישנם עובדות ועובדים ברמות שונות? ג'וניורים וסניורים, כאלה שהכל הולך להם מהר לעומת אלו הסופר-יסודיים, שלא מפספסים שום באג, אבל מדלוורים נורא לאט?

מפרשת השבוע ניתן ללמוד עיקרון אחד חשוב מאוד בנוגע להתמודדות עם אנשים ברמות שונות. ספר ויקרא עוסק בפרשיות הראשונות שלו בדיני הקורבנות. דינים והלכות שנראים לנו מאוד רחוקים ולא קשורים לימינו אנו. אבל בכל זאת ניתן למצוא בין ים הפרטים והמצוות דברים שכן רלוונטיים גם לדור ההיי-טק.

ראשית, כל הקטע של הקורבנות מלמד אותנו שאפשר לכפר על באגים, כלומר על חטאים. אף אחד לא מושלם, וכולם טועים לפעמים. אבל על טעויות אפשר וצריך לכפר. אבל זה דורש את שני הצדדים. העובד שחטא והכניס באג צריך להתחרט ולעשות מעשה על מנת להראות שהוא הבין את הטעות. ועל הדרג הניהולי מוטל התפקיד לקבל את הקורבן והחרטה. למחוק את מה שהיה ולהמשיך כאילו דבר לא קרה.

אבל הפרשה פותחת דווקא בהלכות קורבן עוֹלָה, שזהו קורבן שאינו מובא על מנת לכפר על חטא, אלא שמביא הקורבן מתנדב להביא על דעת עצמו.

והנה, מתברר שלקורבן עולה יש שלוש אפשרויות שונות. שלושה מסלולים. מסלול הפרימיום – לעשירים בלבד, להביא פר שלם בתור קורבן. המסלול הסטנדרטי, למעמד הביניים – להביא קורבן מן הצאן. איזה כבש או עז שעולים הרבה פחות.

ומסלול הלואו-קוסט, לאלו שאין ידם משגת – מביאים עוף.

ולכל מסלול פרשיה משלו והלכות משלו ופרוצדורת הקרבה שונה. אבל כל שלושת הפרשיות מסתיימות באותן המילים: "עולה הוא ריח ניחוח לה'". הקורבן של כולם, עשירים ועניים כאחד מתקבל ברצון ובמידה שווה בשמיים.

כי מה שקובע הוא לא הכסף שיש לך, או הכישורים שיש לך. תמיד יהיו עשירים יותר, או חכמים יותר או מוכשרים יותר. אבל מה שקובע (או אמור לקבוע) אצל מקבלי ההחלטות וקובעי המשכורות הוא המאמץ, הרצון והמוטיבציה.

אז נכון שיש גם חשיבות להספקים ולאיכות וכאלה. אבל בסופו של דבר הרבה יותר חשוב לראות את האיכפתיות והחיבור למערכת והרצון להשתפר. זה המבחן האמיתי.

שבת שלום

פָּרָשַׁת צַו – קוֹרְבַּן תּוֹכְנָה

על הכרת הקוד והכרת הטוב, ועל קורבן תוכנה לעומת קורבן תודה.

פרשות השבוע בתחילת ספר ויקרא עוסקות בהלכות הקורבנות, נושא שקצת קשה להבנה בימינו. אני מודה שקשה לי לראות את עצמי שוחט איזה כבש בעתיד הקרוב, או הרחוק. או בכלל.

אבל גם בפרשיות עלומות אלה עדיין ניתן למצוא רעיונות ומסרים שהם לגמרי רלוונטיים לימינו המודרניים ועתירי הטכנולוגיה והקידמה. למשל כל הנושא של הכרת הטוב.

אחד הקורבנות המתוארים בפרשת צו הוא קורבן התודה, אותו מביא כל מי שנעשה לו נס וניצל מאסון כבד. כי ככה זה עובד. כאשר מישהו עושה לך טובה, אתה אומר לו תודה.

אבל למה קורבן תודה? למה לא רק להגיד תודה?

אז כאן, כמו בהיי-טק, חשוב להבין את הקונטקסט, את ההקשר. לא במקרה המילה קורבן והמילה קירבה נגזרות מאותו השורש. הקורבן מטרתו לייצר קירבה. אם מישהו מוכן להקריב משהו למען מישהו אחר, זה מראה שהוא קרוב אליו. ושהוא מוכן לשלם מחיר בשביל לשמור על הקירבה הזו.

בימי קדם, כשכל התעשייה הייתה חקלאית. וההיי-טק של פעם היה מערכות מתוחכמות לשאיבת מים והשקיית שדות, אז הקורבן היה מתנה סמלית מהמרעה או מהשדה והפרדס.

והדבר נכון גם לימינו. כל בני זוג נשואים יודעים מה זה להקריב קורבן. כל ההורים מקריבים קורבנות אדירים לטובת ילדיהם. וכך גם אזרחים למען מדינתם. וכן, גם העובדים מקריבים למען עבודתם.

אז נכון שבעבודה משלמים לנו (ולא מעט), ובסוף הכסף מדבר. אבל לא מעט פעמים אנחנו מקריבים לא מעט בשביל העבודה. עובדים עד מאוחר. מתאמצים. רבים. ועל קורבן התוכנה הזה, בהחלט מגיע לנו קורבן תודה.

ולא, אין הכוונה רק לבונוסים או קידום. הרבה יותר פשוט מזה. שיגידו לנו תודה.

הכרת הטוב בתמורה להכרת הקוד. קורבן תודה כנגד קורבן תוכנה.

שבת שלום

פָּרָשַׁת שְׁמִינִי – בַּלּוּטַת יוֹתֶרֶת הַמּוֹטִיבַצְיָה

מיהו העובד המוצלח ביותר? כזה שמהמנהלים הכי מרוצים ממנו?

אפשר לסווג את העובדים לארבעה סוגים על פי שני צירים. יש את הציר האופקי, שנע מהעובדת הכי חרוצה עד לעצלן הכרוני. ויש את הציר האנכי שנע בין העובדת הסופר-מבריקה לטיפש גמור.

תשאלו את כל המנהלים והם יגידו לכם שהעובדת הכי טובה היא החרוצה-חכמה. זה ברור. אבל מיהו העובד הגרוע ביותר?

רבים יאמרו, באופן סימטרי, שהעובד הכי גרוע הוא הטיפש העצלן. משלמים לו, והוא לא עושה כלום. אבל טעות בידם. העובד הגרוע ביותר הוא הטיפש החרוץ!

למה? כי הבחור תופר נזקים בלי הכרה. כך תיארתי עובד שכזה לפני כמה שנים בפוסט בשם "שהכל נהיה בגללו":

ג'וניור שרק התחיל לעבוד לפני שבועיים, אך מלא מוטיבציה, וחבר פעיל בארגון החצי-מחתרתי זאבי האימפלמנטציה. הבחור החרוץ להפליא, אך בור ועם הארץ בהלכות גי"ט. הוא מקודד בקצב של שניים וחצי באגים לשעה, וביום טוב יכול להגיע לששה-שבעה באגים בלי להתאמץ. לנ"ל יש נטייה לשבור את הבראנץ' אחת ליומיים, והוא אפילו לא מבין מה לא בסדר. אכן דלקת חמורה בבלוטת יותרת המוטיבציה.

עודף מוטיבציה הוא לא תמיד דבר טוב. הוא עלול להיות מסוכן. אש ההתלהבות עלולה לצאת משליטה ולשרוף הכל.

בפרשת השבוע מסופר על נדב ואביהוא בני אהרון הכהן, שמעודף התלהבות והתרגשות, לא עבדו לפי התהליך המסודר. הם ניסו לעקוף את הפרוסס והביאו אש זרה אל המשכן, למרות שהסבירו להם שעל מנת לשמור על הקוד-אש, אין להביא ציוד אישי מהבית.

והתוצאה? באמצע האירוע הכי חשוב של החברה. ההשקה של המוצר החדש, דווקא אז הכל קורס ומסתיים בצורה מאוד לא מוצלחת מבחינתם. הם "נשרפו". על באמת.

בקיצור. גם תכונות חיוביות צריך לדעת לרסן ולשלוט בהם. ובטח ובטח שלא לשבור את הפרוסס רק כי בא לכם.

ועוד שתי נקודות שניתן ללמוד מהפרשה העגומה הזאת.

האחת היא שחז"ל מספרים לנו שיתכן שהדבר שגרם לתקלה הזו היה תחושת גאווה של נדב ואביהוא. הם חשבו שהם יותר טובים מהמנהלים שלהם – משה ואהרון. הם גם לא התחתנו כי לא מצאו אף אישה מספיק נעלה שתתאים לקוד-רוממותם. והנה, כמו שכבר נאמר, הגאווה מביאה לידי חטא.

והנקודה השנייה שכדאי ללמוד מהפרשה היא איך להתמודד עם משברים וטעויות. גם כשאתה הכי צודק והכי חכם והכי לא אשם. לפעמים צריך לדעת גםלסתום את הפה.

אפשר ללמוד מאהרון, שהתורה מספרת לנו שתגובתו לאירוע הקשה הייתה "וידום אהרון".

שבת שלום

פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ-מְצוֹרָע – יְהִי קוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ

יש צרעת בהיי-טק. צרעת הקוד.

פרשות השבוע עוסקות בנגע הצרעת, שלדעת רבים מהפרשנים הייתה ואיננה עוד. זו הייתה מחלת עור נוראית שהייתה פוגעת באנשים כעונש על חטאיהם, ובעיקר על חטא מכוער אחד – על אמירת לשון הרע.

ולאלו שאינם מעודכנים, לשון הרע זה לא רק לספר שקרים, ולא רק מאחורי הגב. זה גם לומר דברים נכונים, ואפילו שקורבן השמועה שומע בעצמו.

כל זה היה אז. מי שהיה מרכל ומלכלך מאחורי הגב או לפניו היה חוטף צרעת?

והיום, בעידן ההיי-טק מה המצב? אז מחלות כאלה כבר אין. אבל רכילות ולשון הרע, יש ועוד איך.

ובהיי-טק כמו בהיי-טק לוקחים את העסק צעד אחד קדימה. כראוי וכיאה לתעשייה מתקדמת ועתירת קומבינות ופרוססים, קמו חכמי ההיי-טק והצליחו לְפָרְמֵל את כל ענייני הרכילות ולשון הרע לפרוסס מובנה ומוסדר, הלא הוא ה"קוד-רוויו", או כמו שמביני דבר קוראים לזה: הלגליזציה של ההעלבה.

ה"קוד-רוויו", פרוסס הייטקי מקודש בו חברי הצוות נותנים פידבק לקוד שכתב אחד המתכנתים בצוות. זהו תהליך שבמסווה של ביקורת בונה, למעשה מאפשר לכל חברי הצוות להעליב ולהשפיל ובעיקר לשמוח לאידו של חברם לצוות.

אלא שבניגוד לצרעת המקראית, בה העונש היה מגיע למי שסיפר את הרכילות, בצרעת ההייטקיסטית הצרעת נדבקת לקוד המדובר. ואת צרעת הקוד קשה מאוד להסיר.

כי ברגע שיצא הקול ופגע בקוד ובכותבהו, קשה מאוד לתקן את הנזק.

גם אם אותו מתכנת אומלל יתקן את כל התיקונים וישפר את כל השיפורים ויְאָפְּטֶם את כל האִיפְּטוּמִים, זה כבר לא יעזור. כי עמוק בתת-מודע של הארגון זה הוא כבר נרשם כמצורע.

ולכן, יש להיזהר מאוד במתן פידבק וביקורת, בונה ככל שתהיה. כמו שאמרו לפני – ברגישות ובנחישות. מי שמנסה לבנות מישהו אחר באמצעות ביקורת "בונה" שרק הורסת, יצא שכרו בהפסדו, ובאגו בתוכנתנו. ככה לא "בונים" תוכנה, ובטח שככה לא בונים מתכנת.

או כמו שאמרו ראשוני ההיי-טק כאן בארץ הקוד-אש: יהי כבוד (וקוד) חברך חביב עליך כשלך.

אחרת, יש מצב שבסוף ההוא ילך ואתם תישארו עם הקוד ועם הבאגים.

"חכמים היזהרו בדבריכם – שמא תחובו חובת דיבוג".

שבת שלום

פָּרָשַׁת אֱמוֹר – מִקְרָאֵי קוֹד-אֵשׁ אֲשֶׁר תְּקוֹדְדוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם

להרים פרוגרמה חדשה זה לא קל. קל וחומר כשמדובר גם בפרוייקט חדש, גם בחברה חדשה וגם במהנדסים ג'וניורים שאין להם כל כך ניסיון בתחום.

אז כותבים מסמכים מפורטים, ומקהילים את כולם ומעבירים קורסים מזורזים. ומה התוצאה? שכולם רק מבולבלים עוד יותר. יש המון מסמכים, שלא פעם סותרים אחד את השני ונהיה קצת בלאגן. לא ברור מתי המיילסטון הבא, ומה בדיוק צריך לעשות ומתי.

וכאן מגיע תפקידו הקריטי של מנהל הפרוייקט. הוא זה שקובע את הזמנים ומשנה את העיתים. והוא גם זה שאחראי לתקשר את זה קבל עם ועדה. שלכולם יהיה ברור מהו סדר העבודה.

וזה בדיוק מה שקורה אצלנו בפרשת השבוע. פרשיות החגים מופיעות כמה וכמה פעמים בארבעה חומשים שונים. ובכל פרשייה מופיעים פרטים שונים.

עד שבא פרק כג בספר ויקרא ועושה סדר. לוח זמנים מפורט לאורך כל השנה, עם כל החגים והמועדים, התאריכים שלהם ומה צריך לעשות בכל אחד מהם. כדי שלכולם יהיה ברור מה צריך לעשות ומתי.

שלא חס וחלילה יבוא מישהו ויחשוב ש"אין מוקדם ומאוחר בתוכנה", ויחליט על דעת עצמו שהוא יודע יותר טוב איך לנהל את התורה, כלומר את התוכנה.

אמנם יש מסמך נוסף בהמשך שגם הוא מפרט את כל לוחות הזמנים, בפרשת פנחס, אבל הוא מתמקד בתחום מאוד ספציפי של הפרוגרמה – קורבנות מוסף, שאולי פחות רלוונטיים לרוב עובדי החברה. לכן יש מסמך אחד, תמציתי אך כולל את כל הפרטים החשובים. כך כולם יודעים לאן לפנות כשיש שאלות.

אז שווה ללמוד משהו מאיך שהתורה כתובה גם לתוכנה שלנו. זה בסדר שיש ריבוי מסמכים, קשה להימנע מזה. וגם מן הסתם יהיו סתירות ביניהם. אבל תמיד לדאוג שיהיה מסמך מאסטר אחד תמיד מעודכן, אבל רק עם הפרטים החשובים.

כך כולם ידעו מה צריך לעשות, ומתי.

שבת שלום

פָּרָשַׁת בְּהַר-בְּחוּקּוֹתַי – מָה עִנְיַין תּוֹכְנָה לְהַר סִינַי?

הידעתם שכשם שיש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כך יש גם תוכנה שבכתב ותוכנה שבעל-פה?

הביטוי הידוע "מה עניין שמיטה להר סיני" נגזר מתחילת פרשת השבוע שלנו. המדרש מקשה, הרי כל המצוות ניתנו למשה רבנו בהר סיני, אז למה דווקא על מצוות שמיטה צריך לציין זאת בפירוש?

והתשובה היא: "אלא, מה שמיטה נאמרו כְּלָלוֹתֶּיהָ ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני".

כלומר, שהכל דבר אחד הוא. מהרעיונות הערטילאיים של הארכי-טקטורה ועד לנקודה-פסיק שבשורת הקוד האחרונה. הכל צריך להיות מחובר.

ולמה זה חשוב? כי פעמים רבות נוצר נתק גדול בין התורה שבכתב – הלא היא התוכנה הכתובה והמקומפלת של הפרוגרמה, על שלל קבציה וספריותיה, לבין התורה שבעל-פה. אותה הבנה מסתורית, אותו ידע העובר מסיניור לג'וניור ומארכי-טקט למהנדס, בלי שיהיה לו זכר בקוד, או אפילו בכתבי הקוד-אש המדוקמנטים. ויש מי שיאמר שזו אפילו לא תוכנה שבעל-פה, אלא תוכנת הנסתר.

יכולה מהנדסת, מוכשרת ככל שתהיה, לקודד ולדבג ולְרְפָקְטֶר ולשפר את התוכנה, ועדיין אין לה הבנה מה התוכנה אמורה לעשות, למה היא עושה משהו אחר לגמרי, ובכלל איך כל העסק עובד, ואיך הדבר הזה אמור להרוויח כסף.

ומצד שני, יכולים אותם ארכי-טקטים מדושני-קובץ ומלומדי דיאגרמה להמציא רעיונות ואלגוריתמים מופרכים, נטולי כל אחיזה במציאות. ולצפות שדרישותיהם ימומשו משל היו תוכנה למשה מסיני. בלי להבין את ההשלכות.

וזו בדיוק הנקודה שצריך ללמוד מהחיבור בין שמיטה להר סיני. איך מחברים בין אותו מעמד נורא ונשגב, לבין חיי היום-יום.

עבודה זו מוטלת על שני הצדדים. הארכי-טקטים וכוהני הפרודקטריון וחברי המגדר הניהולי צריכים לוודא שכל אנשי הפרוגרמה, ממקודד קבציך ועד בודק בָּאגֵיךָ, מבינים את הרעיונות והעקרונות של המוצר והתוכנה, את מטרותיה ואת הדרכים לממש אותה.

ומצד שני על המפתחים והבודקים וכל שאר שבטי ההנדסה מוטלת האחריות ללמוד ולהבין, ולשאול שאלות ולהטיל ספקות, ולהתעמק ולהתמקצע. כמו שנאמר: "לא ימוש סדר התוכנה הזה מפיך, והגי"ט-הא"ב בו יומם ולילה".

ואז, בעזרת השם ובעזרת המרג' נזכה לעולם שכולו קוד.

שבת שלום

פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר – אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תּוֹכְנָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן

בכל צוות או פרוייקט או חברה מגיע השלב בו עוברים משלב ה"סטארט-אפ", שלב הבלגן, השלב שבו אין באמת סיכונים, אל השלב הרציני והמשמעותי של יציאה אל העולם האמיתי. עולם של לקוחות ותחרות ובעיות.

ובנקודה הזו נבחנים החוסן של אנשי החברה, של התוכנה שלה וכמובן גם של מנהיגיה.

ספר במדבר מתאר את השלב בו החברה החדשה, המכונה עם ישראל מתכוננת לדבר האמיתי, לפרודקשן הצפוי בארץ המובטחת.

בהתחלה הכל הולך לפי התוכנית. מתארגנים, מחלקים תפקידים, ומתכננים תוכניות. ואז מתחילות לצוץ הבעיות. זה כבר לא החיים הטובים כמו בימי הסטארט-אפ המדבריים, כשהמשקיע העליון שופך עליו הרים של כסף, אוכל מהשמיים וענני כבוד. פתאום נתקלים בעולם האמיתי, ומגלים שבשביל כבוד צריך לעבוד, וגם בשביל פרנסה ובית.

אז יש כאלה שמפחדים מהתחרות, ולמרות שמבצעים ריגול תעשייתי, ולמרות ההבטחות של ההנהלה שהמוצר שלנו הרבה יותר טוב, תמיד יהיו כאלו שלא ירצו לשנות, ולהישאר עם המוכר והבטוח.

ויש כאלה שמנצלים את תקופת המעבר בשביל לנסות לעשות רי-אורג ולהחליף את ההנהלה הוותיקה בדירקטורים חדשים.

וכמובן שתמיד יש את אלו שמתלוננים על התנאים ועל המשכורות ועל איכות האוכל. ויש גם באגים, חמורים יותר וחמורים פחות.

בקיצור המון בעיות.

אבל, למרות כל הבעיות והצרות, מה שאפשר וצריך ללמוד מפרשיות ספר במדבר זה שאסור לעצור. חייבים להמשיך ולהתקדם. גם אם לא הכל הולך לפי התוכנית. ואפילו אם בגלל באג חמור במיוחד יש עיכוב משמעותי בלוחות הזמנים (אבל רצוי פחות מארבעים שנה), לא עוצרים.

בעיות ומכשולים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הגדילה וההתעצמות של כל אדם, פרוייקט, חברה או מדינה. ידוע שכל תהליך שבורא דבר חדש, שיוצר קומפוננטה חדשה בתוכנה, מלווה בקשיים ובמשברים.

החוכמה היא לא לפחד מזה. להשתדל להתכונן עד כמה שאפשר. ואז לנשום עמוק, ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה עד שמגיעים למיילסטון האחרון, לפרודקשן המובטח.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת נָשֹׂא –קִנְאַת סִינְיוֹרִים תַּרְבֶּה תּוֹכְנָה

הצבא צועד על קיבתו, וההיי-טק – על אֵיבָתוֹ.

תעשיית ההיי-טק היא תחרותית להחריד. על כל טכנולוגיה חדשה מיד צצים עשרות סטארט-אפים, שמנסים להיות הראשונים עם מוצר בתחום. חברות ענק מתמודדות על תפיסת נתחי שוק האחת מן השניה, ולהיכן שלא מביטים תמיד יש תחרות.

ותחרות זה טוב. זה מקדם את התעשייה ומייעל אותה ומוריד מחירים.

אבל התחרות היא טובה ובריאה כל עוד היא כלפי חוץ. בין חברות שונות או מדינות שונות. אבל כשהתחרות והקנאה האיבה הן בתוך החברה, אז לפעמים רב הנזק על התועלת.

וכמו בכל תחום אחר, גם בתחום הקנאה וצרות העין, חברי הפלג המזרח-תיכוני של תעשיית ההיי-טק מצטיינים ביותר. לא סתם משה רבנו הביא אותנו לארץ קנאן. (גילוי נאות – הביטוי ארץ קנאן נטבע ע"י מורי ורבי אפרים קישון ז"ל)

פרשת השבוע מביאה כמה דוגמאות לקנאות פנים-ארגוניות, וכיצד אפשר להתמודד איתן, באופנים שונים.

ראשית יש את הלווים. אותם מתכנתים מוכשרים שנבחרו בזכות כישרונותיהם להיות בצוותים הכי נחשבים בחברה, ולהוביל את הפרוייקטים הכי מתקדמים בגזרת הקוד-אש. יש כאן פוטנציאל קנאה אדיר, בין תותחי העל השונים. כל אחד עלול לרצות את התפקיד של האחר, ולנסות להידחף לקומפוננטות זרות

כאן משה רבנו פותר את הבעיה. על ידי הגדרת תפקידים ברורה ומסודרת. כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בפרוגרמת המשכן. למנוע התנגשויות עוד בטרם הן קורות.

אחר כך עובר משה רבנו לטפל באותם ג'וניורים שנורא מקנאים בתותחי העל ורוצים להתקדם מהר ולעלות במעלות הקוד-אש. אלו הם אותם נזירי-תוכנה שמוכנים להקריב את נוחותם על מנת להתקדם ולקדם את החברה. אלא שלעיתים הם יותר מנסים לקדם את עצמם על חשבון החברה. לכן ההתייחסות אליהם קצת שנויה במחלוקת לא ברור אם נזירות התוכנה הזו היא חטא או מצווה. אבל בכל אופן, חייבים לתת להם את המקום להתעלות ולהתקדם, תוך הגדרת פרוסס מסודר מה מותר ומה אסור.

ואחרונים חביבים, מגיעים אלופי הקנאות, נשיאי הארכי-טקטורה. שכבת האריסטוקרטיה של החברה ומנהיגיה. אותם בכירים בעלי עוצמה וניסיון. שככל שהם יותר בכירים וותיקים כך גוברת רגישותם לענייני כבוד.

ופה אין עצה ואין תבונה כנגד המרג'. פה פשוט צריך לוודא חלוקה שווה של הכבוד והקרדיטים והתפקידים בין כל אותם ארכי-סיניורים. כל אחד מקבל בדיוק את אותה סמכות ואחריות. כל אחד יביא בדיוק את אותו הקורבן כמו כל האחרים.

והכי חשוב, שזה גם יתוקשר בהתאם קבל עם וחברה. ייקח כמה שייקח, אפילו אם זה יגרום לפרשה להיות הכי ארוכה בתורה, מה לא נעשה כדי שכולם יהיו מרוצים במידה שווה.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ – לֵךְ בְּקוֹדְךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת הַפְּרוֹיֵיקְט

אומנות הניהול היא לדעת איך להתמודד עם משברים וכישלונות של הארגון שלך. זו לא חוכמה להיות מנהל נהדר כשהקוד הולך טוב. המבחן האמיתי הוא שמופיעים הבאגים והתקלות.

בפרשת השבוע מופיעה הבעיה הראשונה בסטארט-אפ המכונה עם ישראל, בדיוק איך שהסתיים הרי-אורג הגדול וכולם מוכנים להתחיל לצעוד בפרוגרמה.

ולמרבה ההפתעה, הבעיה כלל אינה טכנית. הבעיה היא שהעובדים ממורמרים. כפי שהפרשה אומרת: "ויהי העם כמתאוננים רע".

אפילו לא כתוב על מה התאוננו, פשוט התחילו להתלונן ולהתבכיין (התלונות על החדר אוכל והתנאים ומה היה פעם עוד יגיעו), כי ככה זה. העובדים תמיד ימצאו סיבה על מה להתלונן, הסיבה עצמה בכלל לא חשובה, ולכן לא נכתבה. הדבר החשוב הוא כיצד המנהל מתמודד איתה.

בשלב הראשון, משה רבנו כלל אינו מוזכר. והתוצאה לא מאחרת לבוא, אש מן השמיים שורפת את קצה העם. ואז מתערב משה, ובמהלך ניהולי אופייני, הוא "מכבה שרפות". העם צועק אל משה רבנו, שבתגובה מתפלל – והתוצאה: "ותשקע האש".

אין פה פיתרון אמיתי של הבעיה. אין ירידה לשורש העניין. רק פיתרון נקודתי על פני השטח.

וכמובן שהמשבר הבא מגיע ישר בפסוק הבא: "מי יאכילנו בשר". יש תלונות על הקייטרינג בחדר האוכל, למרות שכולם יודעים שיש אחלה אוכל ותנאים בהיי-טק.

וכאן יש שתי נקודות חשובות. ראשית, לפעמים הדירקטור הגדול, הקו-פאונדר ירום קודו צריך להבין שהוא לא אמור להתמודד עם כל הבעיות בעצמו. מותר ואפילו רצוי להאציל רוח וסמכויות למנהלים אחרים, ששרויים קצת פחות בעולמה של תוכנה ויותר בעולם המעשה והפרוגרמה שיטפלו בבעיות מסוג זה.

ואכן משה רבנו מצטווה להקים דירקטוריון של שבעים סיניורים שיסייעו בניהול החברה.

והנקודה השנייה היא – איזה מנהלים יש למנות לדירקטוריון.

לפי חלק מהמדרשים, אותם אנשים שנשרפו כעונש של חטא המתאוננים: "ותאכל אש בקצה המחנה" היו לא אחרים מאשר שבעים הסיניורים הוותיקים, אותם ארכי-מנהלים שזכו לכבוד אדיר במעמד הר סיני ולפגישה אישית עם המייסד הגדול. אבל מנהלים שכאלה, מנהלים של "מעמד הר סיני", של מסיבות ושל כבוד לא מתאימים לניהול משברים.

במקומם משה רבנו ממנה שכבת ניהול חדשה שמבוססת על אותם השוטרים היהודים שהיו אחראים על עבודת הקידוד במצרים. והיו חוטפים את הצעקות והמכות מהלקוחות המצריים במקום העובדים שלהם.

רק אנשים כאלו ראויים להיות מנהלים. כאלה שמבינים ומכירים את הבעיות בעצמם, ולא בורחים מאחריות, אלא אפילו רודפים אחריה. ואז הכבוד כבר רודף אחריהם.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת שְׁלַח – דְּחִיָּיה לְדוֹרוֹת

"הטעות הגדולה ביותר שאתה יכול לעשות בחיים היא לפחד כל הזמן שתעשה אחת" אמר הסופר האמריקאי אלברט האברד.

ישנם רבים, בעיקר בקרב חברות המגדר הניהולי וכוהני הפרודקטריון שנורא חוששים משינויים. זה יכול להיות ממגוון סיבות שונות ומשונות.

לעיתים הדבר נובע מנגיעה אישית, כמו חשש לאבד סמכות, מעמד או כבוד. לעיתים מסיבות טכניות, כגון חוסר אמון ביכולות של הארגון לבצע את המשימה. ולעיתים זה מאמונה אמיתית ועמוקה, שאין צורך לבצע את השינוי. בסגנון של "מה רע לנו עכשיו, עם מה שיש לנו". לא חייבים להתקדם ולהשתנות כל הזמן.

אבל לפעמים, הסיבות להימנעות משינוי משמעותי, או אפילו מפעולות קטנות, הוא החשש מטעויות ומהמחיר שלהן. אולי הסיכון לא שווה את הסיכוי.

את כל הסיבות והטעמים האלו ניתן לראות גם בפרשת השבוע שמביאה לנו את הבאג הגדול מכולם בהיסטוריה של חברת ההיי-טק "בני ישראל" – חטא המרגלים. החטא שבעטיו כל הפרוגרמה נתקעה לארבעים שנה בלי לדלוור כלום, אלא סתם ללכת בסיבובים במדבר. אבל לצערנו, החטא הזה לא היה חד פעמי, אלא הוא מלווה אותנו לאורך כל הדורות. החשש והוצאת הדיבה והפינוק והעצלנות ועוד המון סיבות שבגללן דוחים את השינויים הגדולים שאמורים להתרחש. לא סתם העונש על חטא המרגלים היה בכייה לדורות. זה עונש מתאים למי שדוגל בדחייה לדורות.

אז כן. יש מי שאומר שהמרגלים, שהיו מבכירי הדירקטורים, אנשים בעלי שם, פשוט פחדו לאבד את מעמדם עם הכניסה לארץ. ויש מי שאומר שהם פחדו מהמלחמות הצפויות, ומה רע לנו במדבר עם המן והבאר והעננים.

אבל יש מי שאומר שהם פחדו מהאתגרים. הם פחדו שהתמודדויות הצפויות בארץ יגרמו לחולשה רוחנית בעם. והם צדקו!

אכן, שנים לא רבות אחרי הכניסה לארץ ישראל, הייתה התדרדרות נוראית בעם. עבודה זרה, ומלחמות אזרחים ומה לא.

אז אולי באמת זה לא היה שווה? אולי הם צדקו?

אלא שפה הם טעו. אין ברירה. חייבים להתקדם. בעולם ההיי-טק, וגם בעולם האמיתי. מי שלא מתקדם, למעשה הולך לאחור. כן, יש לזה מחיר. אבל זה שווה את המחיר. שווה הרבה יותר מאשר לעמוד במקום.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת קֹרַח – כָּל הַפְּרוֹיֵיקְט יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק בְּתִיקּוּן הַבָּאג

לעולם ההיי-טק, ובמיוחד הפלג המזרח-תיכוני שלו כאן בארץ הקוד-אש, יש קווי דמיון רבים לעולם התוכן היהודי, על שלל כתביו, מנהיגיו, ולאופן התפתחות ופסיקת ההלכה. ודברי התוכנה האלה מעידים על כך יותר מאלף באגים.

בשני העולמות ישנם פרוססים ותהליכים מורכבים. בשני העולמות יש המון מושגים וראשי-תיבות שרק גדולי הקוד, אלו שמילאו את כרסם בש"ס ובפוסקים, או בקוד וקבצים, יכולים להבין. וכמובן שיש תוכנה שבכתב ותוכנה שבעל-פה ואפילו תוכנת הנסתר.

אבל יותר מכל, חולקים שני העולמות האלו, עולם התוכנה ועולם התורה, את תרבות הוויכוח. שום דבר לא מתקבל, לא להלכה ולא לתוכנה בלי שקודם על מתווכחים עליו כמה שעות טובות (או רעות), ולעיתים אף כמה שבועות.

זה חלק מהדי-אן-איי שלנו. אנחנו לא מסוגלים לקבל שום דבר ככה סתם. חייבים לריב ולהתווכח.

וזה בסדר גמור. רק מתוך הוויכוחים והדיונים והריבים מגיעים לשורש העניין. חושפים את כל הבעיות והכשלים הפוטנציאליים ומגיעים לפתרון הטוב ביותר.

חכמנו ראשוני ההיי-טק קבעו לנו כלל ברור: איזו היא מחלוקת ראויה – זו המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. שלמרות שנחלקו בדברים הכי מהותיים שיכולים להיות בממשקים ובאלגוריתמים הכי בסיסיים, עדיין נשארו ביחסים מצויינים, ולא נמנעו מלעשות אינטגרציות בין המודולים שלהם, אף על פי שרוב התשתיות היו שונות.

לעומת זאת, ישנה את מחלוקת קרח ועדתו. מחלוקת שהיא כלל אינה טכנית. הכל פה היה עניין של כבוד וקידום בעבודה, ולמה הוא כן ואני לא. אמנם קרח, שהיה חכם גדול הביא כל מיני טיעונים טכניים, בסגנון של: כל העדה כולם מקודדים מוכשרים, אז אולי לא צריך להריץ כל כך הרבה בדיקות. כי בכל זאת תוכנה שכולה תכלת אולי פטורה מטסטים?

מחלוקות מסוג זה צריך לגדוע בעודן באיבן. הן רק מרעילות את האווירה. חשוב לאפשר לכולם להשמיע את דעתם, כל אנשי הפרוגרמה צריכים להרגיש שהם חלק מהפרוייקט ושיש להם תרומה משמעותית. אבל בתנאי שזה נעשה מהסיבות הנכונות.

ולפעמים צריך גם לדעת מתי לשתוק, ולפנות להנהלה הבכירה לסלק את הבעיה.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת חֻקַּת – אָדָם נִיכָּר בְּקוֹדוֹ בָּאגוֹ וְדִּיבּוּגוֹ

כשם שאין תוכנתיהֵם שוות כך אין באגיהם שווים. וכשם שאין באגיהם שווים, כך אין תיקוניהם שווים.

כך אמרו בערך פעם חכמינו ראשוני ההיי-טק. אמנם הם דיברו על פרצופים ודעות, אבל זה מספיק דומה.

זהו שיעור חשוב שרצוי שכל חברי המגדר-הניהולי בתעשייתנו היקרה ילמדו ויפנימו. לא כל העובדים אותו דבר, ולכן גם הדרך בה מנהלים אותם צריכה להיות מותאמת. ומנהלת שלא מבינה את זה, או מבינה אבל לא מצליחה לבצע, עדיף לה ולעובדיה שתפנה את מקומה.

דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע בסיפור הידוע, שכדברי השיר הידוע אף יותר – משה רבנו היכה בסלע ויצאו ממנו באגים.

למעשה יצאו ממנו מים, ולא באגים. אבל בהשאלה לעולמנו ההייטקיסטי, כפי שאדם בלי מים עלול להיפטר מן העולם, כך גם מפתח תוכנה בלי באגים לתקן עלול להיות מפוטר מן החברה. בקיצור העם דורש עבודה.

זו אינה הפעם הראשונה שמשה רבנו מוציא מים (או באגים) מן הסלע. ארבעים שנה קודם לכן, מיד לאחר קריעת ים סוף, גם אז כל אנשי הפרוגרמה מתלוננים שאין מה לעשות, וגם אז משה רבנו מכה בסלע, ויש מים ויש עבודה.

בפעם הראשונה הכל עובר בסדר גמור, אבל בפעם השנייה משה רבנו נענש. ולמה? ישנם הסברים רבים, אבל שניים מהם מבהירים את הנקודה. ראשית משה רבנו הצטווה לדבר אל הסלע, ולא להכות אותו. ושנית משה רבנו התעצבן על כל חברי הצוות וקרא להם "שמעו נא, חמורים!"

גם בפעם הראשונה, ארבעים ספרינטים אחורה, משה כעס והיכה, אבל לא נענש. למה?

כי אז החברה הייתה צעירה, וכל העובדים היו ג'וניורים. היה צריך לחנך אותם ולהכניס בהם משמעת ופרוססים וללמדם לקיים את התוכנה.

אבל עכשיו, כולם סיניורים, כולם בכירים, כולם יודעים את כל התוכנה כולה. כאן דרושה הנהגה אחרת. ניהול דרך דיבור ולא דרך דיבוג עצבני. גם המנהל ניכר באופן בו הוא מדבג את הבאגים הניהוליים שלו.

ואכן, התוצאה המיידית של התקרית, היא הודעה שבקרוב יהיה רי-אורג, ובמעבר הצפוי לקמפוס החדש בארץ כנען כבר יהיה מנהל חדש.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת בָּלָק – תַּחֲשׁוֹב קוֹד יִהְיֶה קוֹד, תַּחֲשׁוֹב בָּאג יִהְיֶה בָּאג

בכל צוות, בכל קבוצת אנשים, כל אחד מוצא לעצמו את התפקיד שלו, את הייחודיות שלו. יש את תותחית-העל, שעושה כל דבר הכי מהר והכי טוב. ויש את הפדנט, שלא מוותר על קוצו של קוד, וטוב שכך. ויש את המסודרת ויש את הבלגניסט. ויש את זה שיש לו כשרון מדהים לדיבוג ומציאת שורש הבעיה תוך שתי דקות.

אבל דבר אחד משותף לכולם. הם כולם מאמינים בעצמם וביכולת שלהם, ורוצים שהמוצר יצליח. או במילים אחרות הם אופטימיים.

כי בעולם שלנו, אין מקום לפסימיות. מי שרק רואה שחורות יקבל שחורות. מי שרק חושש מבאגים, אז לא יזוז לשום מקום. ולא משנה כמה הוא חכם, וכמה היא מוכשרת. אם אין רצון טוב ואמונה ביכולת, שום דבר טוב לא יקרה.

והנה, פרשת השבוע מביאה לנו את הפסימיסט הגדול מכולם, הלא הוא בלעם.

המדרשים אומרים לנו שבלעם היה נביא גדול ומוכשר כמו משה רבנו. אבל איפה הוא ואיפה משה רבנו. זה מקלל וזה מברך. זה רק מלא עין רעה, ואילו משה רבנו מקים חברת היי-טק לתפארת.

והכל בגלל הפסימיות. לבלעם היה כשרון מדהים. מסופר שהוא היה יודע לכוון לאותו שבריר שנייה מדוייק, המתרחש רק פעם ביום, בו יש כעס וחרון אף גדול בעולם, ובדיוק לאותו רגע, הוא היה מכוון את קללתו, וכך היא הייתה מתקיימת.

ממש כמו איזה באג קריטי, שיכול להשתחזר אחת למיליארד, אבל הוא קורה בדיוק באמצע הדמו הכי חשוב. באג בלעמי כזה, שלא שמע על מבחן הבאג הסביר.

וכל כך למה? חכמינו ראשוני ההיי-טק הסבירו ש"בלעם" פירושו בלי עם. זהו אינדיבידואל חסר מחויבות ונאמנות. הוא עובד רק בשביל עצמו, וקל לראות עד כמה הבחור הנ"ל חובב כסף וכבוד.

וזה בדיוק ההבדל בין משה רבנו, הענו וצנוע, שכל כולו מסירות למען החברה והפרוייקט, לבין מי שבא רק לעשות סיבוב.

בין מי שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה, לזה, שאפילו בכוס מלאה לגמרי, תמיד ימצא על מה או מי להתלונן.

לשמחתנו, בסוף הטובים מנצחים, ואפילו אותו בעל עין רעה נאלץ להודות בכישלונו, ונותר לו רק לקנא באותו "עם כלביא יקום".

שבת שלום.

פָּרָשַׁת פִּנְחָס – לֹא יָמוּשׁ סֵדֶר הַתּוֹכְנָה הַזֶּה מִקּוֹדְךָ

הפרוסס. אפשר להיות בעד הפרוסס, אפשר להיות נגד הפרוסס, אבל אי אפשר לעבוד בלי הפרוסס.

לפחות לא אם רוצים שהחברה תצליח ותגדל ותתבסס. הפרוסס, והתהליכים והבירוקרטיות הם חשובים, למרות שהם מעצבנים ומטרידים ומכבידים.

והכי חשוב זה לשמור על משמעת ופרוססים בתקופות מעבר ובסוף פרוייקטים. לא סתם המציאו את המושג אס"ק = אווירת סוף קורס. אז יש נטייה לשבור קצת את הכללים, לעגל את הפינות, כי הנה אנחנו או-טו-טו מדלוורים את הגירסה הסופית. וזה הזמן הכי מסוכן, ודווקא פה צריכים להשתדל יותר. וכמובן שיש לכך דוגמא נהדרת מפרשת השבוע.

בפרשת פנחס יש פרק ארוך ומכובד שנראה תמוה ומוזר ולגמרי לא שייך.

כל הפרשות האחרונות עוסקות בשלבים האחרונים לפני הכניסה לארץ ישראל. המעבר מסטארט-אפ קטן לחברה גדולה ומבוססת עם קמפוס מפואר.

יש תחרות ומלחמות, ויש באגים קריטיים ופאדיחות לא פשוטות עם בנות מדין. ופתאום, באמצע כל האקשן הזה, התורה מפרטת לנו בפרטי פרטים את כל דיני קורבנות המוסף. מה הקשר? למה דווקא עכשיו?

אחד המדרשים מביא הסבר מעניין למיקום התמוה של הפרוצדורות ופרוססי-המוסף דווקא כאן. ההסבר הוא שבני ישראל היו אומרים לעצמם, שכל עוד הם היו בשלב הטרום-פרודקשן, בזמן המסעות במדבר, אז היה צורך גם בפרוססים ובתהליכים מסודרים, אבל עכשיו כשההנפקה כבר נראית באופק, והכל מתקדם כמו שצריך, אולי כבר לא צריך להקפיד כל כך על התהליכים המכבידים האלה.

או בלשון המדרש: "לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין".

גם בני ישראל הרגישו קצת אס"ק, ואולי אפשר קצת לשחרר. ופה התורה מתקנת אותם. אנחנו עוד לא שם. המוצר עדיין בשלבי פיתוח, זה לא הזמן להרפות.

יתר על כן, גם בפוסט-פרודקשן, אחרי הכניסה לארץ הפרוססים והתהליכים צריכים להמשיך ולהתקיים. באגים תמיד יכולים להתרחש, ותמיד צריך להיות על המשמר, ולנסות לשמור על האיכות הכי גבוהה שאפשר.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת מַטּוֹת-מַסְּעֵי – לֹא יָחֵל בָּאגוֹ

אחריותיות. יודעים מה זה?

אחריות (בלע"ז Responsibility) היא ההתחייבות לבצע פעולה מסויימת, לעמוד במשימה, או לשאת בתפקיד. אחריות לא תמיד כוללת מרכיב של דיווח או ענישה.

אחריותיות (בלע"ז Accountability) הינה החובה לדווח, להסביר ולהיות מוכן לקבל ביקורת ולשאת בתוצאות. ולעניות דעתי, לא במקרה זו מילה מוזרה ולא שייכת. כי גם הרעיון של אחריותיות הוא קצת לא מסתדר עם האופי הישראלי שלנו.

כשבאים להתחיל פרוגרמה חדשה, ספרינט חדש, או כל משימת קידוד או בדיקות, קטנה ככל שתהיה, מישהו צריך להיות אחראי. אבל, כמו שניתן ללמוד מפרשת השבוע, ישנם שני סוגים. אחריות ואחריותיות.

האחריות, היא פשוטה יותר – לעמוד במה שהתחייבת. בתחילת הפרשה מופיעות הלכות נדרים, שמלמדות אותנו עיקרון מוסרי בסיסי – לעמוד בהתחייבות. הבטחת משהו – אז גם לבצע. "לא יחל דברו" – יחל, מלשון חילול. הדיבור שלנו הוא קדוש. אם התחייבנו לתקן באג, אז "לא יחלל באגו". שלא נגיע למצב שבו נשתמש בתירוצו הידוע של לוי אשכול: "הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים".

כל זה טוב ויפה ברמת המהנדס הבודד. יש לך אחריות, אבל גם יש לך מישהו מעליך שבודק אותך ומזהיר ומאיים ומעניש במקרה הצורך.

אבל כשעוברים לרמות הגבוהות יותר, רמת הצוות או רמת השבט, או אפילו בכל החברה, ובעיקר לפני שמתחילים פרוגרמה ענקית של הכניסה לפרוייקט אדיר של ארץ ישראל, האחריות האישית אינה מספיקה.

עכשיו צריך אחריותיות. ואת זה ניתן ללמוד מהסיפור של שבטי ראובן וגד.

שני הצוותים הנ"ל רצו להתחמק מלהשתתף בפרוייקט הגדול, ולהתנחל להם באיזה פיצ'ר צדדי בלי יותר מדי עבודה. אבל משה רבנו מעמיד אותם במקום, ומכניס גם אותם לפרוגרמה, ועוד בתור הצוותים שנמצאים בחוד החנית, לפחות עד שהפרוגרמה תסתיים.

ופה נכנס הקטע של האחריותיות, מה שמכונה עד היום בשפה המשפטית "תנאי בני גד ובני ראובן". יש כאן התחייבות משפטית ומוסרית לבצע את כל המשימות, כולל הסכמה על מה קורה אם לא עומדים בלוחות הזמנים או אם יש יותר מדי באגים. וכולל תהליכי ביקורת מובנים, כפי שאכן קורה בספר יהושע.

בלי אחריות, ובלי אחריותיות ובלי ערבות הדדית אי אפשר להרים פרוגרמה מוצלחת.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת דְּבָרִים – נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקוֹדֵד

העיקרון הפיטרי קובע כי כל עובד בארגון יקודם מתפקיד לתפקיד במעלה ההיררכיה כל עוד הוא מבצע את תפקידיו בהצלחה, ובסופו של דבר הוא "יתקע" בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. העובד יישאר בתפקיד זה ולא יקודם הלאה, משום שהוא אינו מסוגל לבצעו כהלכה, כי הוא "חסר כישרון" או כישורים מתאימים.

בהיי-טק התופעה הנ"ל בולטת במיוחד כאשר מהנדסות מוכשרות חוצות את הקווים אל המגדר הניהולי, ולפתע הן והסובבים אותן מגלים, שמי שהייתה מהנדסת סופר מוכשרת, היא קצת פחות מוכשרת כמנהלת.

יש כאלו שהם נאה מקודד, ואין נאה דורש. לא כל מי שיודע לכתוב קוד יודע גם לנהל ולדרוש. אלו תחומים שונים הדורשים כישורים שונים. ולא ראי זה כראי זה.

בפרשת השבוע משה רבנו פורש בפנינו איך הוא בוחר את המנהלים שעובדים תחתיו, ומהן הדרישות כדי לקבל מנהלים מוצלחים.

כאשר משה רבנו בא למנות את שרי האלפים והמאות והעשרות, הוא קודם כל בוחר "אנשים חכמים וידועים".

חכמים – כלומר שיש להם ניסיון טכני מוכח, וכבר יצא להם לשבור (ולתקן) את הפרודקשן כמה פעמים. מנהל טוב לא יכול להיות מישהו שלא מבין מה העובדים שלו עושים.

וידועים – כאלה שידעו לקחת קרדיט על העבודה שהם עשו. או במילים אחרות – לא פראיירים.

כי מה לעשות, ככה הדברים עובדים. מי שיותר מדי ביישן וצנוע לא יכול להתקדם. וכאשר הופכים למנהלים אז הדבר חשוב עוד יותר. את יכולה להיות צנועה וותרנית בשביל עצמך, אבל מי ידאג ויילחם עבור העובדים שלך אם לא את?

אחר כך באות כמה הנחיות בסיסיות כיצד מנהלין.

ראשית: "שמוע בין עובדיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין באגיו ובין גי"טו". מילת המפתח היא צדק. לא רק טובת הפרוייקט ולא רק לוחות זמנים ולא רק מה יהיה עם הלקוח. אלא לעשות את הדבר הנכון והצודק לכולם.

ואז: "לא תכירו באגים בפרודקט, כקטון כגדול תשמעו". אין דבר כזה לטפל רק בדברים הגדולים, בחזון ובאסטרטגיה. מנהל טוב עושה גם את זה, אבל גם מכיר כל באג ובאג, ומעורב בדעת עם הקומפילציות.

והכי חשוב: "לא תגורו מפני איש". מנהל אמיתי (ולא רק הוא) צריך לדעת להילחם על האמת שלו.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן – וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַקּוֹד

מרבה קבצים מרבה דאגה.

כל מי שעיניו בקודו יודע שבכל פרוגרמה הקוד תמיד הולך וגדל, ותמיד הולך ומסתבך.

הדרך המקובלת והנכונה לשלוט בקוד גדול ובתהליך גדילתו, ברוב המקרים היא באמצעות בקרה, בדיקה ושליטה על ביצוע השינויים בקוד. מה שאנחנו אוהבים לקרוא הפרוסס ו/או הפרודקטריון וכהניו.

וכך גם מסביר משה רבנו לכל מהנדסי עם ישראל בפרשת השבוע: "ומי קוד גדול? אשר לו חוקים ופרוססים צדיקים בכל התוכנה הזאת".

רוצים קוד גדול ויציב ועובד – תשמרו על החוקים ועל הפרוססים. ואז לא רק שתצליחו, אלא גם כולם יבואו ללמוד מכם איך עושים את זה נכון: "ושמרתם ועשיתם כי היא תוכנתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הקוד הגדול הזה".

וזה טוב ונכון ויפה ומוכח אמפירית.

אבל יש פה גם סכנה. לפעמים הפרוסס יכול להפוך להיות דורסני ופוגעני. אני לא מדבר על המקרים בהם הפרוסס קם על יוצרו ועושה יותר נזק מתועלת. אז ברור לכולם שהפרוסס עשה את שלו, הפרוסס צריך ללכת.

אני דווקא מדבר על הדברים הקטנים, היומיומיים, שבשם הפרודקטריון ולוחות הזמנים המקודשים, מתעלמים מכל מיני בעיות אנושיות, או מנפנפים רעיונות טובים של ג'וניורים רק בגלל שאפשר.

וגם משה רבנו מודע לבעייתיות של הפרוסס. הפרוסס טוב ברמה הכללית, ברמת העם והחברה. אבל ברמת הפרט, פה נדרשת התנהלות אחרת. יותר עדינה ומתחשבת.

וכך אומר לנו משה רבנו: "שמור תשמרון את מצוות פרוססיכם ומסמכיו וחוקיו אשר ציוך – ועשית הישר ו(הטוב) הקוד…"

וחכמינו דרשו: "הישר והטוב", זה לפנים משורת הדין.

כלומר, לפעמים צריך לדעת לוותר, להתפשר. לזכור שבסוף הארגון שלנו לא מורכב משורות קוד ופרוססים אלא מאנשים בשר ודם.

הפרוסס הוא חשוב, הפרוסס אולי מקדש את הקבצים, אבל הפרוסס לא מקדש את המהנדסים.

קודם כל צריך להיות ישר וטוב, ואחר-כך יהיה גם קוד טוב.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת עֵקֶב – קוֹדִּי וְעוֹצֶם יָדִי

תעשיית ההיי-טק היא עולם אכזרי. תחרות אינסופית של הישרדות והתקדמות. ומי שלא מתקדם הולך אחורה.

ומה שהופך את התחרות לקשה יותר היא שהתחרות היא נגד החברים שלך לצוות.

על מנת לשרוד ולהצליח בתעשייה תחרותית שכזו, אין ברירה אלא לדרוש את הקרדיט על המשימות שביצעת.

בהיי-טק קיים חוק בלתי כתוב שאני קורא לא "עיקרון אי-שוויון הקרדיטים", שבלשון פשוטה משמעותו היא שאין כל קשר בין העבודה שעשית לבין הקרדיט המתקבל בעבורה.

בהיי-טק, לא מקבלים את הקרדיט, אלא צריכים לקחת אותו. אחרת מישהי אחרת עלולה לקחת לך את הקרדיט, וחבל.

ולכן, אין ברירה. למרות שלפעמים זה נוגד את האופי הביישני והצנוע (של חלקנו, לא כולם צנועים כמוני…) צריך להראות ולחשוף את ההצלחות שלך כלפי חוץ. זה לא מספיק לייצר עבודה טובה, צריך גם שידעו מזה.

אלא שפה טמונה סכנה, אליה וקוד בה. שכן התנהלות שכזו עלולה לעורר גאווה.

וכך כתוב בפרשת השבוע (בערך): הישמר לך פן תשכח את המנהל ואת הפרוסס ואת הצוות… ואמרת בלבבך קודי ועוצם ידי עשה לי את התוכנה הזו.

גם כאשר דורשים, ובצדק, לקבל קרדיט על ביצוע משימה, צריך מאוד להקפיד על כמה דברים.

ראשית, לוודא שלא לוקחים בטעות, או של בטעות, קרדיט על דברים שלא אנחנו עשינו.

שנית, במידה וזה היה מאמץ משותף, לא לשכוח להזכיר את כל מי שהשתתפו ותרמו מקודָם וממרצם למאמץ

והכי חשוב, לזכור שכל ההצלחה שלך בנויה של הרבה מאוד דברים, וספריות ומסמכים וניסיון של אנשים אחרים, ורק בזכותם הצלחת להשיג את כל הדברים האלה.

כי אמנם "קודי ועוצם ידי" אבל גם "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך במדבר".

שבת שלום.

פָּרָשַׁת רְאֵה – לֹא תִּתְקוֹדְדוּ

קוד קוד ודורשיו, קוד קוד ושופטיו.

לא תמצאו שני מתכנתים שמקודדים אותו דבר. לכל אחד יש את הדרך והסגנון שלו. וכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין תוכנתם שווה.

אבל מה הצד השווה? שכולם, בסופו של דבר עובדים ומממשים את הדרישות של הפרודקט.

ולכאורה הכל קוד ויפה, אני לקודי ואתה לקודך, ושלום על הפרוייקט.

אבל שלום, שלום, ואין שלום.

יש קוד רֶוְויוּ, ויש אינטגרציות ויש בדיקות, ולמעשה קודי – קודך, וקודך – קודי. ואז מתחילות הבעיות.

"אני הייתי כותבת את זה אחרת" – זה משפט שנשמע לא אחת בישיבות, כאשר משמעותו האמיתית היא "אני הייתי כותבת את זה יותר טוב". שלא לדבר על ויכוחי סגנון, כמו הויכוח האינסופי על איפה לשים את הסוגריים.

הויכוחים האלה, למרות שהם נראים טכניים ומקצועיים לחלוטין, ולגבי רבים הם נשכחים כמו המרג' דאשתקד. יש גם כאלה אולי עמוק בפנים נפגעים. כמו שאומרים אצלנו – מהי התוצאה של ישיבת ארכי-טקטורה? ישיבה בארבעה נעלבים.

והדבר כמובן נכון לא רק בהיי-טק, אלא בכל תחומי החיים.

ולכן בפרשת השבוע מופיע הציווי "לא תִּתְגוֹדְּדוּ". הפשט של האיסור הוא לא לפצוע את עצמך כתוצאה מכעס או לאות אבל.

והדבר טוב ויפה גם להיי-טק. זה שהשינוי האחרון שלך לא עובד, זה לא אומר שצריך למחוק הכל בעצבים ולהתחיל מחדש. קודם כל להירגע, ובטח שלא לעשות מהלכי-גי"ט בלתי הפיכים. אולי תיקון קטן יכול לפתור את כל העסק. כעס ועצבים לא עוזרים לשום דבר.

זה ברמת הפשט, אבל בגמרא מופיע הסבר אחר לאיסור "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות.

חייבים לשמור על יחסי עבודה תקינים, על פרוסס אחיד שכולם מתיישרים לפיו. וכשיש מריבות ומחלוקות יושבים ביחד ומחליטים ביחד.

אחד הדברים בגרועים ביותר בפרוייקט הוא שבמקום גוף אחד שמחליט או מנהלת אחת, יש שני מוקדי החלטה. איזה בלאגן זה יוצר.

לכן אמרה התוכנה "לא תתקודדו", תוודאו שיש פורום אחד ויחיד שמקבל את ההחלטות, ואל תעשו ישיבות ועוד ישיבות רק על מנת להחליט מי המחליט.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים – עַל פִּי הַתּוֹכְנָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ תַּעֲשֶׂה

שמע ג'וניורי מוסר סיניורך ואל תטוש תורת קודמך.

לכל תוכנה ובכל חברה יש המון היסטוריה, והמון ניסיון והמון ידע, שלעובדים חדשים אין אותו, ולכן מוטלת עליהם החובה ללמוד ולהקשיב ולקבל את עצתם והוראתם של הוותיקים מהם.

כמו שבצבא אומרים: פקודות אלו נכתבו בדם, כך גם בהיי-טק ניתן לומר: תוכנות ופרוססים אלו נכתבו בבאג.

כפי שכבר הזכרתי, בכל פרוייקט יש את התוכנה שבכתב – הקוד-אש עצמו. ויש את התוכנה שבעל-פה, שכמו בתורה שבעל-פה, היא למעשה אוסף אינסופי של מסמכים ומיילים ומצגות, המלאות סתירות ובעיות, ולמי שלא מתמצא ממש קשה להבין מה הולך שם.

ויש גם את תוכנת הנסתר. אותו הידע העובר ממנהלת לעובד ומסיניור לג'וניורית. לא כתוב בשום מקום, אבל בלי הידע הזה לא ניתן להזיז כלום בפרוגרמה.

ולכן, פרשת השבוע מלמדת אותנו שכל עוד לא צברת מספיק ניסיון בתוכנת הנסתר ובנפלאות התוכנה, כל עוד לא מילאת את כרסך (מלשון כֶּרֵס) ש"ס ופוסקים, או קוד וקבצים, עליך להקשיב ולציית למה שהבכירים ממך אומרים.

"לא תסור ימין ושמאל" מהתוכנה אשר יורוך, גם אם הם אומרים לך על באג שהוא פיצ'ר ועל פיצ'ר שהוא באג, צריך להאמין להם, הם יודעים הרבה יותר טוב ממך. שלא נגיע למצב שבו: "איש הישר בקבציו יקודד".

אבל כמו כל דבר, גם זה במידה.

פרשת השבוע עוסקת גם בדיני המלך. אחת המצוות המיוחדות למלך היא: "וכתב לו את משנה התוכנה הזו, לבלתי רום לבבו מממהנדסיו".

קוד קוד ודורשיו, קוד קוד ושופטיו. בעולם התוכנה, ה"מלכים", חייבים להישאר טכנולוגיים וקרובים מספיק למהנדסים ולקוד. אחרת הם מאבדים קשר עם המציאות ועם המוצר, ורק באים בדרישות הזויות ומנסים להרבות בפיצ'רים ואלגוריתמים, בלי להבין את המחיר שהארגון משלם.

סיניורים שרוצים להמשיך ולהשפיע, ואם הם רוצים שיקשיבו להם, רצוי מאוד שימשיכו לכתוב קוד, או לפחות לקרוא קוד: "וכתב לו את משנה התוכנה הזו… וקרא בו כל קבציו, לשמור את כל דברי התוכנה הזאת".

שבת שלום.

פָּרָשַׁת כִּי תֵּצֵא – זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ אֲמָלֵ"ק

יש דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה.

עולם ההיי-טק הוא עולם סופר-זריז ותזזיתי. קופצים מטכנולוגיה לטכנולוגיה. ומה שהיה חדש רק אתמול, היום כבר נחשב למיושן. מי היה מאמין שתוך דור אחד נראה פיתוחים כמו התקליטור (קומפקט-דיסק בלע"ז) או אפילו הדיסק-און-קי ("החסן נייד" או שם אחר לא יותר מוצלח בעברית) מופיעים ואז נעלמים?

וככל שהעולם הזה קופצני ומתקדם, כך גם אנשי הטכנולוגיה נהיו אנשי אינסטנס, שחייבים הכל מהר, ועכשיו.

אחת הבעיות הקשות הנובעות מהתנהגות זו היא חוסר הסבלנות לקרוא מסמכים, ולהתעמק ולהבין כל דבר לשורשו וסיבותיו.

כך בא לעולם העמלק החדש, הלא הוא האמל"ק – ארוך מדי, לא קראתי.

למי יש זמן לקרוא מסמכים ארוכים, או מיילים ארוכים, או קצרים או לקרוא בכלל. ובמיוחד היום כשהבינות המלכותיות למיניהן מאמל"קות לך כל דבר.

והאמת, שזמן דווקא יש אבל סבלנות אין. אז מקצרים תהליכים. ובהתחלה הכל נראה טוב ויפה, כי מבזבזים פחות זמן ורצים מהר קדימה. עד שמתחילות הבעיות והבאגים. ופתאום לא כל כך יודעים מה לעשות. כי אף אחד לא באמת מבין, למה וכמה, ובעיקר איך.

בפרשה מוזכרת המצווה לא לשכוח את מה שעשה עמלק. ומה הוא עשה? "אשר קָרְךָ בדרך וידבג בך כל הנחשלים בקבציך, ואתה עייף ויגע".

הוא הפך את הדרך שלך למקרה. במקום לעבוד בדרך אשר הפרוסס מצווה אותך. בצורה מסודרת ושיטתית, ולקרוא ולהבין לפי שרצים לממש. מגיע האמל"ק הזה ואומר, יאללה, עזוב אותך מכתבי הקוד-אש, מכל מיני סְפֶּעקִים עתיקים. אנחנו נסתדר גם בלי זה.

אז זהו שלא. לא נסתדר. בפרשת כי תצא יש המון מצוות, הכי הרבה מבין כל פרשות התורה. רבות מהן מוזכרות רק בכמה מילים. איך אפשר לממש מצווה מסויימת על כל פִיצֶ'רֵיהַּ ודקדוקיהַּ בלי לקרוא את התוכנה שבעל-פה, לחקור ולהבין מה מותר ומה אסור ומה צריך?

עמלק בגימטריה זה ספק. מי שמאמל"ק מכניס ספק לתוכנה. מוריד את רמת הביטחון שלנו באיכות שלה.

ואת זה התורה מנסה למנוע מאיתנו -שנזכור לא לאמל"ק.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת כִּי תָּבוֹא – וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַקּוֹד

מרבה קבצים מרבה דאגה.

וכידוע, התוכנה הרי תמיד הולכת וגדלה, עוד משלב הסטארטאפ במצרים, שכבר שם נאמר: "ויהי שם לקוד גדול עצום ורב", ומשם העסק רק ממשיך לגדול עוד ועוד, והחזון קורם קוד וקבצים, ועוד יותר קוד ועוד יותר קוד.

ובעקבות זאת עוד יותר באגים ועוד יותר באגים, ועוד יותר דאגות ועוד יותר דאגות.

ואז מתחיל הלחץ, והעצבים, והצעקות וההאשמות.

מה שמוביל לסביבת עבודה לא נעימה, ולעובדים לא מרוצים. ועובדים לא מרוצים, או שהם לא עובדים, או שהם הולכים לעבוד במקום שבו הם יהיו יותר מרוצים.

בפרשת השבוע ישנה סדרה ארוכה של תקלות ובאגים וקללות של מה עלול לקרות לכל חברה שהיא, חברת היי-טק או חברה שהיא אומה שלמה. באמת דברים לא נעימים.

אבל בין כל הפסוקים הפחות נעימים האלה מסתתרת הסיבה לכל הדברים: "ובאו עליך כל הקללות האלה… אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב קוד".

מי שלא שמח בקוד שלו, אז לא משנה כמה גבוהה המשכורת וכמה מאתגרת הטכנולוגיה, הקוד שלו לא יהיה טוב. והטוב שלו לא יהיה בקוד.

קודם כל צריך שלעובדים יהיה כיף בעבודה, ושהם יאהבו את מה שהם עושים.

ועוד נקודה חשובה בעניין השמחה. בעברית המקראית, השמחה להבדיל מ"אושר", היא משהו שיתופי. כאשר לאדם טוב עם עצמו אז הוא מאושר. "אשרי יושבי ביתך". כל אחד מאושר בבית שלו, עם הדברים הפרטיים שלו.

אבל השמחה היא משהו שחולקים עם אחרים. במקומות רבים בתורה השמחה תמיד באה בהקשר של משפחה וחברים.

גם בפרשה שלנו, כאשר סוף סוף מתחילים לראות תוצאות לאחר העבודה הקשה, ויש כבר לקוחות משלמים ורואים את פירות ההשקעה, אז מקיימים את מצוות הביכורים. מביאים את פרות ההצלחה הראשונים למיט-אפ מכובד בירושלים.

ומה צריך לעשות? "ושמחת בכל הקוד… אתה והלוי והגֶר אשר בחברתך".

את ההצלחה של החברה אל תשמור לעצמך, תשתך בה את כולם. ולא רק את התותחים. גם את "הלוי והגֶר", את העובדים הפחות קודקודים. לא לשכוח גם את אלו שעושים את העבודה השחורה. לכולם יש חלק בהצלחה ובשמחה.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת נִיצָּבִים – בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר

האבסורד התוכנתי המובנה הינו הקונפליקט הכואב שבין הרצון של מפתחי התוכנה להבין ולמצוא איך ולמה התוכנה עובדת, אל מול חוסר היכולת של אותם המפתחים עצמם למצוא ולהבין איך התוכנה עובדת.

על כל מתכנת ומתכנתת להכיר בעובדה שהם כנראה אף פעם לא יבינו לגמרי איך התוכנה שלהם עובדת. וזה בסדר גמור.

גם בפרשת השבוע נאמר (בערך): "הנסתרות לבכירי פרוייקטנו, והנִגְּלות לנו ולקבצינו עד עולם לעשות את כל דברי התוכנה הזאת".

ויש הטוענים שזה אפילו המצב הרצוי. כשם שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, כך אין התוכנה רצה אלא בקוד הסמוי מן העין.

צריך להשאיר מקום לנס להתרחש. אם ננסה להבין את כל התוכנה כולה, היא ככל הנראה מיד תפסיק לעבוד. ואין כאן המקום להרחיב בנושא עיקרון אי הוודאות של התוכנה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. עוד יבוא המהנדס המתחכם, ויגיד שאין צורך להבין ולעשות כלום (ועל אחת כמה וכמה בעידן הגבינות המלאכותיות), במיוחד כשהעסק הופך להיות קשה ומסובך, וצריך להפשיל שרוולים.

פה בדיוק באה הפרשה ואומרת לנו, אמנם במופלא ממך, בנסתרות, אין לך מה להתעסק ולחקור. אבל במה שכן מונח לפיתחך, חובה עליך לעמול ולחקור ולדבג ולקיים את כל דברי התוכנה הזאת.

ואיך מצליחים לעשות את זה? בעזרת אמונה עצמית שיש בי את היכולת.

"כי התוכנה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בקודך ובמקלדתך לעשותו".

מי שמאמין לא מפחד, מי שמאמין בעצמו מקודד ומדבג.

כל מה שצריך זה לרצות, ולקבל את ההחלטות הנכונות.

וכך הפרשה מסתיימת: ראה נתתי לפניך את החיים ואת הקוד, ואת המוות ואת הבאג… ובחרת בחיים.

שבת שלום.

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ – וְעַתָּה כִּיתְבוּ לָכֶם אֶת הַתּוֹכְנָה הַזֹּאת

המצווה האחרונה בכל פרוגרמה – לתעד.

בפרשת השבוע, ממש כמעט לפני סוף הפרוייקט, כשכבר רואים את הסוף, מופיעה המצווה האחרונה:

"ועתה כיתבו לכם את התוכנה הזאת".

זהו שלב האחרון מבין כל הפרוססים והחוקים שבהם הצטוו כל אנשי הפרוייקט.

ולמה זה מגיע דווקא בסוף הפרוייקט? משתי סיבות מרכזיות:

ראשית, פעמים רבות המסמכים שנכתבים בתחילת הפרוייקט הופכים להיות קצת לא מדוייקים, וזה בלשון המעטה.

היו הרבה תקלות והפתעות ובלת"מים שהצריכו שינויים גדולים וקטנים. ואם כתבי הקוד-אש לא יהיו מעודכנים, זה עוד ייצור בלבול גדול בעתיד.

ודבר שני, יודע צדיק נפש מתכנתו. למי יש כוח וזמן ומוטיבציה לעדכן את הסְפֶּעקִים המהוללים במהלך הפרוגרמה. הרי יש משימות לסיים ובאגים לחקור ולשחזר. תמיד יש משהו יותר חשוב מאשר לעדכן את המסמכים.

אבל כאשר סוף הפרוייקט מתקרב, כבר אין תירוצים. חייבים לעדכן את המסמכים. אחר כך עוברים לפרוייקט הבא, ושוב אין זמן, ומתחילים לשכוח.

אבל גם אחרי הסיבות החשובות הללו, עדיין קשה לגרום למהנדסים לעדכן את הדוקומנטציה. ולכן הפרשה מדגישה לנו:

ועתה כיתבו לכם.

כתבי הקוד-אש הם לא רק בשביל הדורות הבאים. הם גם בשבילכם. הרי בהחלט יש מצב שהבאגים יגיעו עוד בתקופה שלכם, ומי כמונו יודע כמה קשה לזכור מה עשינו אתמול, או בספרינט הקודם, קל וחומר בפרוייקט הקודם.

ויש עוד יתרון גדול בעדכון המסמכים. כאשר יבוא הבאג הגדול הבא, וכל הפרוגרמה תכנס ללולאת האשמות אינסופית בניסיון למצוא מי אשם במחדל, אז תוכלו אחר קוד וכבוד לשלוף את הסְפֶּעק הרלוונטי ואז יתגשם הפסוק:

וענתה התוכנה הזאת לפניו לעד כי לא תישכח מפי מתכנתו.

שם יהיה כתוב שהזהרנו, ואמרנו לא לסטות מהחוקים והפרוססים. ושאם לא נשמור על הפרוצדורות והתהליכים אז יהיו צרות רבות ורעות.

אז הכי טוב זה לשמור על המסמכים מעודכנים, וגם לעשות את מה שכתוב בהם.

שבת שלום.