דוֹבי

הכל התחיל בזכות דוֹבי. גם הסיפור הזה התחיל בזכות דוֹבי.

עוד לפני החתונה הודעתי לאשתי שאני לא הולך לעשות כלום בבית. והיא הסכימה לי. כן, כן, היא הסכימה.

טוב, אולי אני צריך להסביר יותר טוב מה זה "לא לעשות כלום בבית". כי אני כן שוטף כלים, ועושה ספונג'ה. ואני, ורק אני, מוריד את הזבל. ובכביסות אנחנו חצי חצי בערך. אפילו קצת בישולים כשהמצב ממש קשה. ואם אי פעם יצא לכם לטעום את מה שאני מכין, אז אולי אתם תבינו למה אני מתכוון כשאני אומר כשהמצב ממש קשה.

אז מה ה"כלום" הזה כולל, אתם שואלים? ה"כלום" זה שאני לא מתעסק עם תיקונים ושיפוצים של שום דבר בבית. לא מתקרב לדברים האלה. אני לא מדבר על לתקן ברז מטפטף או לתלות וילונות וכאלה. זה אפילו בחלומות הגרועים ביותר שלי לא קורה. ויש לי חלומות גרועים. אני מדבר אפילו על לקדוח חור בקיר בשביל לשים דיבל, או לסדר ידית של דלת. כלום. אני בחיים שלי לא החזקתי מקדחה, חוץ ממתי שאשתי נתנה לי להחזיק אותה בזמן שהיא טיפסה על הסולם.

את כל התמונות בבית אשתי תלתה. והיא גם צבעה את הסלון ואת החדר של הילדות. והרכיבה לבד שידה ושתי כורסאות מאיקאה. נראה לי שהתמונה ברורה.

כל זה אשתי. ואני? אפילו ארגז כלים אין לי. בעצם יש לי, או יותר נכון: היה לי. קיבלתי אותו כמתנה לחתונה מחבר שלי, ועד היום אני לא יודע אם זו הייתה בדיחה או לא. בכל מקרה עכשיו הוא של אשתי. הארגז כלים, לא החבר.

ככה זה כשאתה מתחתן עם מישהי שגדלה במשפחה של שיפוצניקים. היא התרגלה שבבית עושים הכל לבד, ושזה הבושה הכמעט הכי גדולה שיש להזמין אינסטלטור או חשמלאי. אני לעומת זאת, גדלתי בבית שאפילו בשביל להחליף נורה היו קוראים לשכן. הדבר היחיד שידעתי להחליף בתור ילד זה ספרים בספריה. ועד היום אני לא יודע הרבה יותר מזה.

אבל מתישהו גם היא נשברה. היא עבדה בעסק שלה המון שעות, וגם נסעה לא מעט לחו"ל. בגלל שהיא באמת הרוויחה המון, אז אני לימדתי רק בשליש משרה והייתי הרבה יותר בבית, אבל לא עשיתי כלום חוץ מלטפל בילדות. את רוב הזמן ביליתי בלקרוא ולכתוב. בעיקר בלקרוא, כי בלכתוב פחות הלך לי.

בשלב כלשהו, שנינו הבנו שבית פרטי של שתי קומות ומרתף וחצר גדולה לא מתחזק את עצמו לבד. בקיצור קיבלתי המלצה חמה על דוֹבי שהוא ה-הנדימן, ושאני לא אתחרט. צדקו.

הוא הגיע בדיוק בתשע, כמו שקבענו. אני בדיוק חזרתי מלפזר את הבנות. הוא היה בחור שמנמן עם פנים עגולות. כמו איזה דוד חביב כזה שתמיד כיף לבלות איתו. וחיוך. כל הזמן חיוך. גם בפה וגם בעיניים. ככה שגם כשהוא דיבר היה אפשר לראות שהוא עדיין מחייך. כזה אחד שברור שטוב לו עם עצמו ועם החיים שלו.

הוא הוציא ארגז כלים גדול מהטנדר שלו, כזה שנפתח למעלה ולצדדים כמו גרמושקה עם המון תאים, ונכנס אחרי הביתה.

לקח לי איזה עשרים דקות רק בשביל לעבור איתו על כל מה שצריך לתקן. הוא אמר שאין בעיה, ונראה לו שהוא יכול לסיים את הכל עד הצהריים.

"אתה בטוח? זה המון דברים" אמרתי "ומה עם המייבש? נראה לי שצריך להחליף שם איזה חלק לפי הרעש שהוא עושה."

"אל תדאג. יש לי בדיוק את כל מה שצריך. תהיה רגוע."

וואלה. הוא באמת הספיק הכל עד הצהריים ובאמת היה לו את כל מה שצריך. שילמתי לו והוא הלך.

בערב היה משבר קטן, כי מסתבר ששכחתי להגיד לדוֹבי על המקפיא במרתף שלא עובד כבר כמה חודשים, ועל הפרגולה מאחורה עם הנדנדה השבורה והשער של הפח זבל.

למחרת הוא שוב הגיע בדיוק בתשע. אני הגעתי שתי דקות אחריו.

"נשמע לי שיש לך בעיה ברכב" הוא אמר לי "אם יישאר לי זמן אני אעיף מבט, בסדר?"

"סבבה. בוא נעבור על הרשימה". אחרי אתמול למדתי לקח, וביקשתי מאשתי שתכין רשימה של כל מה שצריך לתקן.

"כמו אתמול. עד הצהריים."

"אבל בכלל לא ראית את המקפיא, ולא יצאנו לחצר האחורית."

"אל תדאג. תהיה רגוע. יש לי בדיוק את כל מה שצריך" הוא חייך. נרגעתי.

"טוב. סיימתי להיום. החלפתי לך גם סֶתם ראש ברכב. זה און-דה-האוז."

אמנם אשתי היא היותר חכמה ומוצלחת מבין שנינו, אבל גם לבד הבנתי שיש פה משהו קצת מוזר. אחרי כמה ימים התקשרתי לדוֹבי וביקשתי שיקפוץ לבית של אמא שלי, כי המקרר הישן שלה פתאום הפסיק לעבוד. קבענו למחר בתשע. הוא הגיע בדיוק בזמן. אמא שלי כמובן הגישה לו קנקן מיץ וצלחת עוגיות, מה שגרם לי קצת להתבייש, אבל לא יותר מדי כי אני באתי בשביל משהו אחר. דוֹבי ניגש ישר למלאכה. הוא פירק את הצד האחורי של המקרר והסתכל כמה שניות. הוא פתח את ארגז הכלים שלו והוציא משם גומייה שחורה.

"נראה לי שזה יתאים בול" הוא אמר, ספק לעצמו ספק למקרר.

אבל לי לא היה שום ספק שזה יתאים. כי ערב לפני כן, אני בעצמי, במו ידי, פרקתי את המקרר והוצאתי משם בדיוק גומייה כזו. חיכיתי שהוא יסיים את העבודה. שילמתי לו וליוויתי אותו החוצה.

"דוֹבי, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"בוודאי" הוא ענה בחיוך רחב.

"תגיד, איך זה שתמיד יש לך בארגז הכלים בדיוק את כל מה שאתה צריך? את החלפים למייבש ולמקפיא אני עוד יכול להבין. אבל איזה הנדימן מסתובב עם סֶתם ראש למנוע של הונדה? ולכל הרוחות – המקרר הזה בן יותר מעשרים שנה. אין מצב שיש לך גומייה שבדיוק מתאימה בשבילו."

דובי המשיך לחייך, אבל לא אמר כלום והתקדם לעבר הדלת. להפתעתי הרבה דובי נישק את המזוזה בדרך החוצה, וסימן לי לבוא אחריו.

"הוא הזהיר אותי שזה יקרה, וכשזה יקרה זה יבוא בהפתעה." לא הייתי בטוח אם הוא מדבר אלי או שהוא מעלה זיכרונות עם עצמו.

"והאמת, שאתה בכלל לא נראה לי מתאים" עכשיו בוודאות הוא דיבר אלי. כי הוא הסתכל לי ישר בעיניים. פתאום שמתי לב שהעיניים שלו כבר לא מחייכות.

"על מה אתה מדבר? למה אני לא מתאים?" שאלתי.

"תשמע. זה לא אתה, וזה גם לא אני. זה הארגז. הוא כנראה בחר אותך."

"הארגז בחר אותי?"

התיישבנו על הספסל הישן בשדרה.

"תראה. אני כבר עשרים שנה עם הארגז הזה. ואף אחד לא עלה עלי ולא על הארגז. זה לא מקרה. דוד שלי אמר לי שהארגז מחליט בעצמו מתי הגיע הזמן שלו לעבור למישהו אחר. הוא אמר לי את זה כשהוא העביר לי את הארגז. ועכשיו אני אומר לך."

הסתכלתי עליו, וראיתי שלא רק שהוא הפסיק לחייך בעיניים, העיניים שלו ממש נהיו עצובות.

חתיכת סיפור יש פה, חשבתי לעצמי. "אתה רוצה להגיד לי שגם דוד שלך היה שיפוצניק עם ארגז פלא שתמיד יש בו את כל מה שצריך?"  ופתאום נבהלתי. מה עכשיו גם אני אהיה שיפוצניק?

"לא ממש. דוד שלי היה רופא צבאי המון שנים. היה לו שם של רופא מאוד מוצלח. כזה שלא מפשל אף פעם. אף חייל לא מת לו."

"נראה לי שאני מבין למה" אמרתי "הארגז, נכון?"

"לגמרי. תמיד היו לו את התרופות הנכונות והכלים וכל מה שצריך. עד שאני עליתי עליו. או יותר נכון עד שהארגז החליט שהגיע הזמן."

"ומה קורה איתו היום? איך הוא הסתדר בלי הארגז"? התחלתי להבין שאני לא היחיד שהחיים שלו הולכים להשתנות עכשיו לגמרי.

"הוא נפטר מזמן, לפני איזה עשרים שנה. גם הוא קיבל את הארגז ממישהו לפניו, אבל דוד שלי לא הספיק לספר לי כלום לפני שהוא נפטר."

שתקתי. מה יכולתי להגיד במצב הזה?

"טוב. אז זה שלך עכשיו." הוא נתן לי את הארגז.

"רק אל תתרגל. יום אחד גם אתה תצטרך להעביר אותו למישהו אחר."

"יש איזה הוראות הפעלה? אני צריך לעשות משהו?" האמת שפתאום נהייתי מה זה שמח ומרוגש, אבל לא היה לי נעים מדובי.

"כלום. תמיד תמצא שם בדיוק את כל מה שצריך. תשתמש בו לדברים טובים. להתראות".

הוא קם במהירות, כאילו הוא רוצה לסיים את זה כמה שיותר מהר. מרוב שהוא מיהר לעבור את הכביש לרכב שלו הוא לא שם לב למשאית שהגיע משמאל.

ההלוויה הייתה באותו ערב. כל הלילה לא ישנתי. לא סיפרתי כלום לאשתי. מה כבר יכול ארגז כלים לתת למורה לספרות בשליש משרה, עם שתי ידיים שמאליות, שדי מבזבז את החיים שלו? ומה יקרה איתי ביום שהארגז יחליט שנמאס לו ממני?

איך שהשמש זרחה יצאתי לאוטו והוצאתי את הארגז. הרגשתי שילוב של פחד יחד עם צמרמורת כזו שזוחלת לאט, לאט, מעצם הזנב עד העורף, מכסה את כל הגב וגם את הכתפיים. נראה לי שגם הידיים שלי רעדו קצת כשהוצאתי את הארגז ופתחתי אותו.

כל התאים של הארגז היו ריקים, חוץ מהתא התחתון. בתא התחתון היו מונחים רק עפרון מחודד ומתחתיו מחברת ספירלה גדולה. פתחתי את המחברת. המחברת הייתה ריקה לגמרי חוץ מהדף הראשון. התחלתי לקרוא:

"הכל התחיל בזכות דוֹבי. גם הסיפור הזה התחיל בזכות דוֹבי." בדיוק כל מה שצריך.