תרנגול גן-עדן

כבר כמעט חמישה ימים שאני עם התרנגול גן-עדן הזה. לאן שאני לא הולך, הוא איתי. לא עוזב אותי לרגע. בעבודה, בישיבות, גם באוכל. גם באוטו הוא נוסע איתי, לבית, לחנות, לבית הכנסת. אפילו בשירותים הוא לא עוזב אותי. בעיקר בשירותים.

אני לא מצליח להיפטר ממנו, ולא שלא ניסיתי. הוא מקרקר מולי בלי הפסקה ופשוט דופק לי את המוח, וגם את החיים. אני חייב למצוא איזה פתרון מה לעשות איתו. אם זה לא יגמר בקרוב, אז הוא כנראה יהפוך מתרנגול גן-עדן לתרנגול כפרות, ואני כנראה אמצא את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי.

כבר כמעט חמישה ימים, בחייאת רבאק. לא מאחל לאף אחד את הסיוט הזה. אתה יוצא לחופשה קצרה בבית מלון בירושלים, והדבר היחיד שנשאר לך מהחופש, זה תרנגול גן-עדן שדבוק אליך נונסטופ…

"תראי! הצלחתי לצייר פרח בקפה, כמו בארומה" אמרתי בהתלהבות של ילד קטן. המלון הירושלמי באמת היה נחמד, קטן ואינטימי ובלי ילדים שרצים במסדרונות ועושים רעש. אבל מה שהכי מצא חן בעיני הייתה מכונת הקפה בלובי, משוכללת כזאת שגם מקציפה את החלב. ועוד לשימוש חופשי. ממש כמו בעבודה.

"זה נראה קצת כמו ציפור גן-עדן. את מכירה את הפרח הזה, נכון?"

"לי זה נראה יותר כמו תרנגול" היא אמרה בסתמיות, והמשיכה לחפש משהו מעניין בטלפון שלה.

לא נעלבתי. בזמן אחר אולי כן הייתי מחליט להיעלב, אבל לא הפעם. כי באותו רגע שהיא אמרה תרנגול, זה שוב קרה. פעם הייתי קורא לזה ניצוץ, או הארה, או התגלות. אבל היום אני לא קורא לזה בשם, אני פשוט מרגיש את זה. התחושה הזו שכל הגוף מעקצץ בהתרגשות ובא לך למתוח את הידיים לצדדים הכי חזק שאתה יכול, ולצעוק. אם ראיתם פעם תינוק קטן שבדיוק לומד לפהק בפעם הראשונה, אז אני מתכוון למשהו כזה. פשוט הנאה צרופה. דבר חדש בא לעולם. היא אמרה תרנגול ואני הבאתי את גן-העדן. איזה חיבור מושלם.

"בא לך לעלות לחדר? תיכף נגמרת לי הסוללה ואני צריכה להטעין."

"מה? בטח, בואי נעלה. אני גם צריך לכתוב משהו לפני שהוא יברח לי."

עלינו לחדר. התרנגול בא איתנו.

ומאז הוא איתי. הניצוץ כבר מזמן כבה, שום עקצוצים ושום רעיונות מה לעשות עם התרנגול הזה. בהתחלה עוד ניסיתי לברוח ממנו, אבל הוא רץ הרבה יותר מהר ממני. גם ניסיתי לתת אותו לשכן מלמטה, אבל אחרי כמה דקות הוא הופיע במרפסת. מתברר שהוא גם יודע לעוף.

ועכשיו אני תקוע עם התרנגול גן-עדן הזה. אני לא יודע מה חשבתי באותו הרגע. לא כל דבר ששומעים או רואים אוטומטית צריך להפוך לסיפור. לפני כמה זמן קראתי כתבה על משהו שנקרא הטרגדיה של נחלת הכלל. נשמע אחלה פוטנציאל למאמר סאטירי ושנון. אז מה? זה אומר שעכשיו אני עוצר הכל וכותב על זה?

והנה, רק אתמול הוצאתי את התרנגול גן-עדן לסיבוב ברחוב, ושמעתי מישהי צועקת בטלפון: "תגידי לי, את לא מתביישת?" אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה יכול להיות אחלה משפט פתיחה לסיפור קצר, עם איזה פאנץ' מפתיע לסיום. בסדר. אז חשבתי, אז מה? לא כל משפט, מוצלח ככל שיהיה, יכול וצריך להפוך לסיפור. אחרי כמה צעדים כבר שכחתי מזה והמשכתי לסופר, עם התרנגול. ככה זה. יש דגים שאי אפשר לתפוס, או לא צריך לתפוס. גם אם יש להם פוטנציאל.

ודווקא עם התרנגול גן-עדן הזה נתקעתי. הולך איתי לכל מקום ולא משחרר.

בסוף עשיתי לו מארב. התכופפתי מאחורי הכורסה בסלון, מחזיק את הלפטופ פתוח לרווחה ככה בשתי הידיים. חיכיתי שהוא יבוא מהמטבח לחפש אותי. ואז, אחרי שהוא עבר את הספרייה, קפצתי וטרקתי עליו את הלפטופ. ומאז הוא לכוד שם, ואני מחכה לרגע שבו יהיה לי מספיק אומץ לפתוח את הלפטופ ולגמור את הסיפור הזה.