איך מתמודדים עם שינוי של הרגע האחרון? מהם שלושת ה"עוֹדים"? על פסטה "מרובלו", ואיך מסתיימת משימת פיתוח בלתי אפשרית.
זה בדרך כלל מתחיל עם שאלה תאורטית-היפוטית-טכנית-תמימה של מנהלת המוצר או הפרוייקט בסגנון: תגיד, אם היינו רוצים להוסיף איזה פיצ'ר "קטנטן" כמה זה יסבך אותך?
ככה זה מתחיל. אבל מהר מאוד מתברר שהשאלה הזו היא למעשה שאלה מעשית-אקטואלית-בכלל לא טכנית ובכלל בכלל לא תמימה. בקיצור מתברר ששוב מישהו פישל ולא הבין מה הלקוח מבקש, ובפעם המי יודע כמה שוב רוצים לשנות את המוצר אחרי שהוא כבר כמעט גמור בדוק ונצור.
הרי אנחנו תמיד יודעים יותר טוב מהלקוחות מהם הם באמת רוצים וצריכים, אז לא צריך לשאול אותם. נממש לפי מה שאנחנו מבינים, נכון? נכון מאוד! אבל מה זה עוזר שאנחנו יודעים יותר טוב, אם הלקוח הוא זה שקובע בסוף? כמו שכבר אמרו רבים לפני: בפיתוח פרוייקט אל תהיה צודק, תסתום ת'פה ותעשה מה שאומרים לך.
ובכל זאת, אחרי שהפאדיחה נעשתה, איך מתמודדים איתה? איך מתנהלים עם שינוי של הרגע האחרון? כאן נחלקו חכמי ההיי-טק לשלוש כתות, שלצורך הפשטות נכנה אותן הטוב, הרע וזאת שבאמצע. למי שממש משעמם בעבודה (כל מי שקורא את הפוסט הזה ודאי לפחות קצת משועמם, אבל רק למי שממש משועמם) מוזמנים לנסות ולשייך את מנהליכם היקרים לאחת מן הכתות.
נפתח במנהל ה"טוב", או האופטימי. הוא תמיד שמח לשנות את המוצר, הרי לימדו אותו בקורס הניהול שלהיות "customer oriented" זה ערך חשוב ביותר. הבחור נוהג כמנהג בני ישראל במדבר שאמרו "נעשה ונשמע" על התורה עוד לפני שידעו בכלל במה מדובר. גם הוא מוכן להתחייב לדלוור את הפיצ'ר הקטנטן בזמן, עוד לפני שקרא את האותיות הקטנות. למעשה, גם את האותיות הגדולות הוא לא קרא. קודם נתחייב לעשות, ואז נשמע במה מדובר. ובטח, בטח, איזו שאלה, הריסק מה זה קטן. ובכל מקרה התכוונו לעשות את זה לדור הבא של המוצר. והכי טוב: "התשתית שלנו כבר תומכת בזה", כי היה פה תכנון לטווח ארוך. אז סבבה, נבצע, קטן עלינו וגם הבדיקות בטח יהיו בסדר עם זה. הרי מה כבר יכול להשתבש?
הוא גם מגדיל לעשות ואפילו מציע להרחיב את הפיצ'ר אל מעבר למה שהלקוח דרש, שהרי הוא יודע יותר טוב מה הלקוח באמת רוצה, כאמור לעיל. תוכנה זה כמו פלסטלינה, לא? אם רק תָלוּש עוד טיפה, עוד קצת עבודת אצבעות והנה יש פיצ'ר חדש. אכן תלוש, אבל מהמציאות.
המנהל ה"טוב" תמיד מזכיר לי את הבחור בחניה שעוזר לך לַחְנות וצועק "יש לך עוד, סע, סע, יש לך עוד", וככה אתה ממשיך עד ישמע הבום. אבל להבדיל מאותו בחור מהחניון שעל פי רוב נעלם אחרי הבום, במקרה דנן, כשהכל קורס, המנהל הנ"ל לצערם של כולם לא הולך לשום מקום. הוא ממשיך לשדר אופטימיות מטופשת ומשוכנע שתוך יום-יומיים אנחנו (כלומר המהנדסים המסכנים שלו) בטח נצליח לסדר את זה.
לעומתו, כרחוק מזרח ממערב עומד לו המנהל ה"רע". אצלו בחיים לא תצליח לדחוף שום פיצ'ר חדש ברגע האחרון. למעשה, גם לפני הרגע האחרון אי אפשר לשנות אצלו כלום. ואם תבדקו היטב, תגלו שאצלו כבר מתחילת הפרוייקט הכל כבר סגור ומסוגר ואי אפשר לדחוף אפילו לא שביב של שינוי.
כמובן שמנהל מהסוג "הרע" הוא לא פראייר. והוא מגבה את טיעוני הסגר הכללי שלו בטבלאות כח אדם ולוחות זמנים מפורטים שמוכיחים קבל עם ותוכנה שלהוסיף את הפיצ'ר הזה זה בגדר של משימה בלתי אפשרית.
ובתווך, עומדת לה מנהלת המוצר/הפרוייקט. שאמורה לנווט בין שני הצדדים, שכמובן גם שַׁשִׁים אֶלֵי קרב וישיבה, ורק מחכים להזדמנות להתנגח במי שלא מסכים עם דעתם. ומצד שלישי עומד הלקוח, עצבני משהו, ומתחיל לחפש את החליפה של האיומים.
אז מנסים לאזן, בדיוק כמו שמנסים לכוון את הברז במקלחת לטמפרטורה הנכונה (פרטים בפוסט "קו פרשת המים"). זורקים כמה פיצ'רים למנהל הסופר אופטימיסט, ומחזיקים אצבעות שהוא לא יקריס את כל העסק. ואז מתפנים למשימה הסיזיפית של לשכנע את המנהל ה"רע" לשחרר טיפה את הסגר. אבל הוא לא פראייר, המוטו שלו הרי הוא הפתגם הידוע "תפסת מרובה – לא תפסת". אבל הוא גם מכיר את ההמשך העצוב, שמי שכן מנסה לתפוס מרובה מוצא את עצמו מחזיק ת'פסטה מרובלו… כלומר את הספגטי המדהים שנוצר אחרי שינויים מהסוג הזה. אז התשובה נשארת: לא! יש גבול למה שאפשר לעשות.
כשהמנהלת האומללה מנסה להסביר לו שבעצם אין ברירה, כי אחרת אין מוצר ואין כלום, אז מתחיל תהליך הסחיטה. מול כל דרישה לפיצ'ר או שינוי מגיעה דרישה לתוספת כח אדם או דחייה בלו"ז הפרוייקט. בשלב הזה בדרך כלל מגיעה האסקלציה להנהלה הבכירה.
את הדיון אצל המנהל הבכיר אפשר לסכם במילה אחת: עוד. מנהלת המוצר באה עם שלושת ה"עוֹדים": עוד זמן, עוד אנשים ועוד כסף לציוד (ובעבר גם לנסיעות). והיא יוצאת עם שלושה "עודים" אבל אחרים: עוד עבודה, עוד פיצ'רים ועוד לקוחות.
ואני, אני אחכה בסבלנות כשכל הפרוייקט יתפוצץ מרוב שינויים של הרגע האחרון, ואשאל את זה שהחליט: תגיד יש לך עו"ד?
והמהנדס החכם אומר: אנחנו הולכים להוכיח שהבלתי אפשרי הוא אכן בלתי אפשרי (ד.ר.)
פינת הקפה 
תגובה אחת בנושא “#48 הטוב, הרע ומנהל המוצר”