#166 הקוד או כלום

על סייבר פרפקציונליזם ובלוטת יותרת המוטיבציה, וד"ש מהצלם הסייבר-סטודנטיאלי. פוסט מלא טרוניות ועצבנויות על מקרי הקצה שבחיים ושבעבודה.

הבן שלי חוגג בר מצוה בחנוכה. אז ניסיתי להזמין צלם. זו כבר הבר מצוה השלישית, ובפעמיים הקודמות הצלם שרציתי היה תפוס. הפעם התקשרתי ממש מוקדם, והפעם הוא היה פנוי! אבל בתנאי שזה בירושלים, כי יום שישי קצר וכאלה.

נו! כל השנה אני בירושלים והצלם במרכז הארץ, ודווקא כשאני פעם אחת עושה בר מצוה במרכז אז הוא יכול דווקא בירושלים. למה? ככה!

אז הנה לכם עוד כמה מקרי קצה כאלה, שאני בטוח שמתרחשים רק לי ולגורלי האומלל שצוחק עלי נונ-סטופ:

כשאני מגיע הביתה אז או שאין חניות פנויות בכלל, בעיקר כשאני נורא ממהר. או שיש חניות בשפע. כל הרחוב פנוי, רק תבחר איפה לחנות. ממש כדי להראות לי שדווקא יש מצב שיש חניות, רק לא מתי שאני צריך.

ועוד דוגמת כביש. מכירים את זה שאתם נוסעים בכביש הערבה או הבקעה מאחורי איזה משאית איטית כמו הדב-אוּפְּס שלנו, ואז עד שכבר נגמר פס ההפרדה הרצוף ומותר לעקוף, באות מלא מכוניות ממול. וברגע שאין מכוניות ממול, אופס, שוב חוזר פס ההפרדה הלבן. ממש כמו האוטומציה שלנו, שרצה תמיד מתי שלא צריך.

ומה תגידו על זה שנסעתי במיוחד ביום שישי לעבודה כי רציתי  להדפיס משהו צבעוני לבר מצוה, ובבית יש לי רק שחור לבן. אז באתי (כמובן שהיה חניה בשפע…) ושלחתי את הקובץ למדפסת, ומה? במדפסת הצבעונית נגמר הטונר השחור-לבן. לא הצבעוני חס וחלילה. השחור לבן. אבל זה הספיק לה בשביל לפתוח בשביתה הייטקיסטית. ואני אנה אני באג?

והדוגמא האחרונה – האוזניות בלו-טות שלי, ששומעים אותי נהדר כל עוד אני לא מדבר. איך שאני פותח את הפה מיד מתחילה אורקסטרה אינטגרטיבית של רחשי רקע סטטיים ורעשים לבנים עד מאוד.

ככה זה כל החיים שלי – הכל או כלום. חי ממקרה קצה אחד למקרה קצה אחר. אין באמצע.

הקוד או כלום

ולמה אני משתף את עולמי הקיצוני? כי לי יש תרוץ – אין לי מזל. ככה נולדתי. אבל לתדהמתי כי רבה, ראיתי שרבים בתעשייתנו היקרה ועתירת הקומבינות, בוחרים לעצמם את דרך החיים האומללה הזו – הקוד או כלום!

אותם ג'וניורים (אבל לא רק) זאבי אימפלמנטציה שעוד כוחם במקלדותיהם, והם ששים אלי-באג. רק תנו להם פיצ'רים והם מסתערים עליהם. ממש מתכנתים חסרי מנוח.

אה-מה-מה? שהם גם נורא מפחדים שהקוד שלהם לא מספיק טוב, ז'אנר נדיר של תסמונת המתחזה הג'וניורית. מה שגורם להם להמשיך ולשפץ ולבדוק ולשפר את הקוד "עד בלי באג".

סייבר-פרפקציונליזם

וכך נולד ה"סייבר-פרפקציונליזם" הפדנטי. אותו שדון מרושע שלא מאפשר לך להתקדם עד שלא ירדת לקוצו של קוד, דיקמנטת את כל הדיקמונטים, ובדקת לפני ולפנים אחור וקדם ומכל הצדדים (דוגמא נהדרת לאחד שכזה הוא הצלם הסייבר-סטודנטיאלי מהחתונה של הבת שלי בפוסט "מחכים לקודו").

ישנם גם חברי המגדר הניהולי וכוהני הפרודקטריון הדוגלים בגישה אומללה זו של הקוד או כלום. את ראשי עדת הסייבר-פרפקציוניזם הללו יש להעמיד ראשונים אל הקיר. תפנימו. לנו כבר נמאס מהפרוגרמה הזו. אנחנו כבר מזמן לא מנסים לעשות את הכי טוב, זה היה בהתחלה. עכשיו אנחנו רק רוצים לסיים כמה שיותר מהר וללכת הביתה. אז מספיק כבר עם כל הדיקמונטים והשטויות שלכם. הביתה!

בלוטת יותרת המוטיבציה

אז כשאתם נתקלים במישהו כזה, שכנראה בלוטת יותרת המוטיבציה שלו גדולה יתר על המידה תגידו לו את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי: השלמות מושגת לא כשאין מה להוסיף אלא כשאין מה לגרוע.

ולגבי הצלם? אני למדתי את הלקח, וכבר סגרתי איתו לבר מצוה הרביעית בעוד שנתיים וחצי. מזל טוב.

והמהנדס החכם אומר: סייבר-פרפקציונליזם: סוג של הפרעה טורדנית-כפייתית, הגורמת לאובססיה לקוד מושלם. הלוקים בהפרעה זו אינם מסוגלים לסיים או לדלוור קוד, כיוון שלטעמם הוא אף פעם אינו מספיק מושלם.