לדף "פָּרָשַׁיְיטֶק" הראשי לחצו כאן
קָשֶׁה דִּיבּוּגוֹ שֶׁל הַבָּאג כִּקְרִיעַת יַם סוּף
בכל צוות פיתוח או בדיקות תמיד יש את תותחיות-העל, אלו שפותרות את הבאגים הכי קשים, מממשות את הפיצ'רים הכי מסובכים, וזוכות בכל הכבוד והפרסים. ובצדק.
אבל לצידן ומסביבן יש לא מעט הייטקיסטים שעושים את העבודה השחורה, שהיא לא פחות חשובה, ובמקרים רבים אפילו יותר חשובה. ומה עושים איתם? להם לא מגיע איזה צל"ש?
בפרשת השבוע שלנו מסופר על שני ניסים. האחד ידוע ומפורסם בכל העולם – קריעת ים סוף. והשני הוא ירידת המן (ה-"מן", לא המן מפורים…), האוכל מן השמיים שירד במשך ארבעים שנה שבני ישראל הלכו במדבר.
וכמו במקרה של העובדת התותחית והפועל השחור, גם כאן היחס לשני הניסים אינו שווה. קריעת ים סוף, נס שהתבצע בשיא הלחץ, כשהמצרים כבר כמעט על הגדרות. ואיזה ביצוע מרשים, בתזמון מדויק ועם תוצאות מעל ומעבר. אז פלא שכל הפרוגרמה והעולם אמרו שירה? עד היום הפאץ' הזה, כלומר הנס הזה, נחשב לאחד הגדולים, אם לא הגדול מכולם.
ולעומתו, נס העבודה השחורה. ארבעים שנה רצוף. להוריד אוכל בבוקר (וגם קצת בשר אחרי הצהרים). יום אחרי יום, בלי חופשת מחלה, ובלי חופש. ואפילו ביום שישי יש מנה כפולה, שיהיה גם לשבת.
ומישהו אמר שירה על זה? בעיקר תלונות בסגנון: "נפשנו קצה בלחם הקלוקל", וכאלה.
מה שקרה הוא שהחבר'ה התרגלו שמישהו עושה להם את העבודה השחורה, ושכחו להגיד תודה. בהחלט יש מצב שהג'וניורים שהצטרפו לפרוייקט במהלך שנות הנדודים במדבר, בכלל לא ידעו שלחם נוצר מחיטה וצריך לחרוש, ולזרוע ולדבג, ולקמפל וכו'. הם קיבלו תשתית עובדת בצורה אוטומטית לגמרי.
אם היית אומר לג'וניור כזה, שאם הוא ישתול גרגיר חיטה באדמה ואחרי כמה חודשים תצמח ממנו שיבולת עם מאה גרגרים, הוא היה אומר לך שזה נס. התהפכו היוצרות.
אז איזה פאץ' היה גדול יותר? הדחוף והחד-פעמי עם פירוטכניקה ורעש וצלצולים, או אותו פאץ' רגוע ושקט, שהחזיק את כל החברה בחיים במשך ארבעים שנה?
אל תשכחו להגיד תודה גם לחבר'ה האלה, שדואגים שהפרוגרמה "נוע תנוע" למרות כל השטויות שאנחנו עושים.
שבת שלום
פינת הקפה 