פָּרָשַׁיְיטֶק – דבר תוכנה לפרשת בהעלותך

לדף "פָּרָשַׁיְיטֶק" הראשי לחצו כאן

פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ – לֵךְ בְּקוֹדְךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת הַפְּרוֹיֵיקְט

אומנות הניהול היא לדעת איך להתמודד עם משברים וכישלונות של הארגון שלך. זו לא חוכמה להיות מנהל נהדר כשהקוד הולך טוב. המבחן האמיתי הוא שמופיעים הבאגים והתקלות.

בפרשת השבוע מופיעה הבעיה הראשונה בסטארט-אפ המכונה עם ישראל, בדיוק איך שהסתיים הרי-אורג הגדול וכולם מוכנים להתחיל לצעוד בפרוגרמה.

ולמרבה ההפתעה, הבעיה כלל אינה טכנית. הבעיה היא שהעובדים ממורמרים. כפי שהפרשה אומרת: "ויהי העם כמתאוננים רע".

אפילו לא כתוב על מה התאוננו, פשוט התחילו להתלונן ולהתבכיין (התלונות על החדר אוכל והתנאים ומה היה פעם עוד יגיעו), כי ככה זה. העובדים תמיד ימצאו סיבה על מה להתלונן, הסיבה עצמה בכלל לא חשובה, ולכן לא נכתבה. הדבר החשוב הוא כיצד המנהל מתמודד איתה.

בשלב הראשון, משה רבנו כלל אינו מוזכר. והתוצאה לא מאחרת לבוא, אש מן השמיים שורפת את קצה העם. ואז מתערב משה, ובמהלך ניהולי אופייני, הוא "מכבה שרפות". העם צועק אל משה רבנו, שבתגובה מתפלל – והתוצאה: "ותשקע האש".

אין פה פיתרון אמיתי של הבעיה. אין ירידה לשורש העניין. רק פיתרון נקודתי על פני השטח.

וכמובן שהמשבר הבא מגיע ישר בפסוק הבא: "מי יאכילנו בשר". יש תלונות על הקייטרינג בחדר האוכל, למרות שכולם יודעים שיש אחלה אוכל ותנאים בהיי-טק.

וכאן יש שתי נקודות חשובות. ראשית, לפעמים הדירקטור הגדול, הקו-פאונדר ירום קודו צריך להבין שהוא לא אמור להתמודד עם כל הבעיות בעצמו. מותר ואפילו רצוי להאציל רוח וסמכויות למנהלים אחרים, ששרויים קצת פחות בעולמה של תוכנה ויותר בעולם המעשה והפרוגרמה שיטפלו בבעיות מסוג זה.

ואכן משה רבנו מצטווה להקים דירקטוריון של שבעים סיניורים שיסייעו בניהול החברה.

והנקודה השנייה היא – איזה מנהלים יש למנות לדירקטוריון.

לפי חלק מהמדרשים, אותם אנשים שנשרפו כעונש של חטא המתאוננים: "ותאכל אש בקצה המחנה" היו לא אחרים מאשר שבעים הסיניורים הוותיקים, אותם ארכי-מנהלים שזכו לכבוד אדיר במעמד הר סיני ולפגישה אישית עם המייסד הגדול. אבל מנהלים שכאלה, מנהלים של "מעמד הר סיני", של מסיבות ושל כבוד לא מתאימים לניהול משברים.

במקומם משה רבנו ממנה שכבת ניהול חדשה שמבוססת על אותם השוטרים היהודים שהיו אחראים על עבודת הקידוד במצרים. והיו חוטפים את הצעקות והמכות מהלקוחות המצריים במקום העובדים שלהם.

רק אנשים כאלו ראויים להיות מנהלים. כאלה שמבינים ומכירים את הבעיות בעצמם, ולא בורחים מאחריות, אלא אפילו רודפים אחריה. ואז הכבוד כבר רודף אחריהם.

שבת שלום.