לדף "פָּרָשַׁיְיטֶק" הראשי לחצו כאן
פָּרָשַׁת צַו – צַו שְׁמוֹנֶה
אנחנו בהיי-טק חזקים בהתחלות. אפילו לסטארט-אפ קוראים על שם ההתחלה. להתחיל זה קל, להתחיל זה מעניין וחדשני. אבל מה קורה בהמשך? כשכבר מתחיל להיות משעמם וסיזיפי, פתאום הרבה יותר קשה למצוא מתנדבים שיבואו ויקפצו ברעל על המשימות. כל אחד רק רוצה לדאוג למשימות שלו ולקריירה שלו, ואין זמן ועצבים וסבלנות לטפל בכל הבעיות.
רק כשמגיעה איזו קטסטרופה. איזה באג קריטי שמאיים על עצם קיום הפרוייקט, פתאום כולם מתגייסים לעזרה, כי באמת אין ברירה.
השאלה היא האם התנהגות שכזו היא הטבעית והנורמלית? והאם ניתן למנוע את המצב הזה שכולם מתגייסים ל"צו שמונה" רק כשכבר מאוחר מדי?
פרשת השבוע נקראת פרשת "צו", ורש"י על הפסוק מסביר שאין "צו" אלא לשון זירוז. מיד ולדורות. והוא מוסיף על פי המדרש שביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.
לכאורה, למה צריך לזרז את אהרון הכהן הגדול? הרי הוא הכהן הגדול, "מורעל" על התפקיד! אלא שזה טבע האדם יש צורך ב"צו" דווקא במקומות שיש בהם חסרון כיס. כלומר, מקומות שבהם העבודה היא קשה, שוחקת, ולא מתגמלת בטווח הקצר.
אבל האם אפשר לשנות את זה?
אחד הציוויים המרכזיים בפרשה הוא: אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה!". זהו "צו שמונה" קבוע למוטיבציה ולאכפתיות. צריך לשמר את האש הפנימית הזו שדוחפת אותנו לעשות דברים כל הזמן ולא רק בשלב ההתחלה המעניין או רק כשאין ברירה.
הרי הציווי של אש התמיד מופיע בתור חלק מהציווי על אחת העבודות הקשות, השחורות והמלכלכות ביותר בבית המקדש. זוהי מצוות תרומת הדשן, פינוי האפר המלוכלך שנשאר מעבודות היום הקודם והלילה.
ללמדנו שאין "אש תמיד" בלי עבודה שחורה של תחזוק הקוד, החיים והמדינה.
זה חשוב מאוד לתרום ולהתאמץ בשלב ההקמה, כמו שהכהנים עבדו קשה מאוד בשבעת ימי המילואים המתוארים בסוף הפרשה, ממש לפני השקת פרוייקט המשכן.
אבל חשוב לא פחות, ואפילו יותר. להמשיך את אווירת ימי המילואים גם לתוך החיים הרגילים. מישהו עדיין צריך לנקות את הלכלוך ולתקן את הבאגים גם ביום-יום. ואם כולם עושים את זה, אז בהחלט יכול להיות שגם בשעת משבר יהיה יותר קל.
שבת שלום.