סיפורים

מָעַשֶׁה בְּשְׁפָרְדָץ, וְעוֹד מָעַשִׂיוֹת מִכְּפָר מִפְלְצוֹת הָגֶּזֵר – סיפור לילדים בחרוזים (להורדה)

סיפורים קצרים

האודישן

את הסינון הראשוני עברתי בקלות. בחור עם ניסיון בתחום. נורמלי עם שריטה קטנה, עובר מסך טוב. נראה לי שבהפקה אפילו סימנו אותי כמתמודד עם פוטנציאל להגיע לחצי גמר ואולי אפילו לגמר. למזלי, לפני שהלכתי נזכרתי להגיד להם שאני מסורתי, ככה שלא יפילו עלי באודישן משהו שיגרום לי בעיות. רק מילים טובות.

להמשך…

צנוברים

"אתה חייב לכתוב יותר על צנוברים", אמר לי העורך שלי כשדיברנו לפני כמה ימים. "על מה אתה מדבר" שאלתי אותו? "אני לא כותב על צנוברים אף פעם. אתה יודע שאני לא עושה את זה."

להמשך…

דוֹבי

הכל התחיל בזכות דוֹבי. גם הסיפור הזה בזכות דוֹבי, למרות שבשבילו זה כבר לא משנה.
עוד לפני החתונה הודעתי לאשתי שאני לא הולך לעשות כלום בבית. והיא הסכימה לי. כן, כן, היא הסכימה.

להמשך…

השרוך

עליתי על האוטובוס. מדהים באיזו קלות המציאות שלנו יכולה להשתבש. האוטו במוסך משלשום וכל החיים שלי בלאגן אחד גדול מאז. היה נורא צפוף. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים נוסעים באוטובוסים.
"תגידו לנהג לעצור! שמישהו יתקשר לאמבולנס." צעקו מהחלק האחורי של האוטובוס.

להמשך…

קו באמצע השולחן

"כבודו, אני לא משקרת. הכל כאן שלי, לא גנבתי שום דבר."
קצת ריחמתי עליה. אני מקבל לפחות שניים-שלושה מקרים כאלה בחודש. וכל פעם אותו הסיפור. היא כנראה באמת לא אשמה, אבל מה אני יכול לעשות. יש כללים וצריך לשמור עליהם.

להמשך…

דבק מילים

"תשמע, חזי, גם הדבק הזה לא עובד לי" אמרתי. אבל לא נראה לי שחזי שמע אותי. הוא היה עסוק בלקוחה אחרת וגם צעק על מישהו בטלפון באותו הזמן. הוא סימן לי עם הזרת שתכף הוא מתפנה אלי.

הוא באמת בחור טוב חזי. תמיד מוכן לעזור, וגם עושה הנחה במחיר. והכי חשוב, שהוא באמת מבין בציוד שהוא מוכר.

להמשך…

תרנגול גן-עדן

כבר כמעט חמישה ימים שאני עם התרנגול גן-עדן הזה. לאן שאני לא הולך, הוא איתי. לא עוזב אותי לרגע. בעבודה, בישיבות, גם באוכל. גם באוטו הוא נוסע איתי, לבית, לחנות, לבית הכנסת. אפילו בשירותים הוא לא עוזב אותי. בעיקר בשירותים.

להמשך…

סיפורי דגים

לסיפור הזה יש אחלה סוף. סוף שחבל על הזמן. שווה לכם לקרוא את הסיפור הזה עד הסוף. זה סוף מהסוג הזה שאחרי שאתם מסיימים לקרוא, אתם אומרים לעצמכם, "בוינ'ה, הוא שיחק אותה הפעם". סוף פגז. מהסרטים.

להמשך…

הכי דרוע

ישבנו על המרפסת של יגאל, כמו כל יום עצמאות. זה היה מן טקס כזה, שהתחיל לפני שנים בבדיחה. מה אפשר לעשות כשלאשתך קוראים תפארת והיום הולדת שלה נופל בדיוק ביום העצמאות. אין לי מושג מה ההורים שלה חשבו כשהם נתנו לה את השם הזה. והם דווקא די בסדר, ההורים שלה.

להמשך…

איוב סטייל

"אבל למה הרגת אותה?" הוא בכה "איזה מן בן אדם אתה?"

בסך הכל באתי לבקר אותו בבית החולים. רציתי קצת לעשות לו מצב רוח טוב, וזה מה יצא. כמו שאמר פעם מישהו: רצינו לעשות טוב אבל יצא לנו כמו תמיד.

להמשך…

20:27

למה זה תמיד מגיע באמצע קריאת התורה? השם יעזור לי.

אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. זה ממלא אותי לגמרי. אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. חייב להוציא את זה החוצה איכשהו.

אין לי מושג איך אני שורד את השבת הזאת. אני חייב לרוקן את עצמי, לשפוך את זה ממני, ואין לי איך.

להמשך…

הסוף של צ'כוב

"אבל סגרנו על לפחות אלף-חמש מאות, והבאת לי רק שמונה-מאות חמישים!" היא ממש צעקה עלי בטלפון.

"וואלה? לא ידעתי. תמיד אני מביא לך באזור השבע-שמונה מאות, וזה בסדר גמור." באמת לא הבנתי מה היא רוצה ממני.

"אוף איתך. כתבתי לך במייל ששבוע הבא זה מוסף חג, אז יש לנו מקום לסיפור קצת יותר ארוך מהרגיל."

להמשך…

המפתח של רומן

את רומן הכרתי עוד לפני שהוא התחיל לבוא לבית הכנסת. פגשתי אותו באוניברסיטה, כשנרשמתי לחוג שחמט וגם הוא היה שם. היה לו מפתח פנטסטי לרומן. הלוואי עלי מפתח כזה. אבל הוא שמר אותו בסוד ולא נתן לאף אחד להשתמש בו. רק אני ועוד כמה בודדים בכלל ידענו על המפתח, ועל כל מה שאפשר לעשות איתו. ואני חושב שרק לי רומן אשכרה נתן פעם אחת להשתמש במפתח. כשהבנתי שזה היה חד פעמי, ושאני כנראה לו אזכה יותר לראות את המפתח, ובטח שלא להשתמש בו, החלטתי לפחות לכתוב עליו סיפור. שיישאר לי  איזה משהו ביד מהחוויה  האדירה הזאת.

להמשך…

ירוק בהיר

הם כל כך התאימו האחד לשנייה שזה היה פשוט מדהים. אותם תחביבים, אותו חוש הומור מעודן, אותם חטאים קטנים. הכל פשוט התאים. הם אפילו היו מתאימים את הבגדים שלהם. לא כמו שמלבישים תאומים. יותר כמו נגיעות קטנות פה ושם שעושות נעים בעין. אמנם היא הייתה גבוהה ממנו בראש, אבל אפילו זה היה נראה מושלם, כאילו ככה זה היה צריך להיות מלכתחילה.

להמשך…

השד יודע

אז את רוצה לדעת איך זה התחיל? סבבה, רק תשתיקי את החתול, בסדר?

יש לך זמן? כי זה סיפור קצת ארוך, כן?

הייתי בערך בן שבע או שמונה. יום אחד בדיוק חזרתי מבית ספר, ולא מצאתי את הסוכריית תרנגול ששמרתי לעצמי. את יודעת מה זה סוכריית תרנגול, נכון? האדומות הקשות האלה, על מקל.

להמשך…

נזלת

זה ממש כיף להיות חבר טוב של מיליונר. לא, אני לא מתכוון לסתם מישהו שלמד איתך באותה שכבה בתיכון ואחרי עשר שנים שלא דיברתם פתאום אתה נזכר שאתה חבר שלו, בגלל ששיחק לו קלף. ממש לא. אני מדבר על חבר טוב באמת. כזה שהולכים איתו לים, או שאפשר לשחק איתו שש-בש שעה וחצי ברציפות. או אפילו סתם לרבוץ בחדר שלו יום שלם בלי לעשות כלום, שזה דברים שרק חברים טובים באמת יכולים לעשות.

להמשך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s