את לא חייבת לקרוא את הסיפור הזה. בטח שלא עד הסוף. גם אתה לא. בעצם, אף אחד לא חייב לקרוא את הסיפור הזה. אבל בעיקר לא את.
ולמה? כי אני לא יכול להבטיח שהסיפור הזה יהיה יעניין אתכם, או יצחיק או ירגש אתכם, או בכלל יזיז לכם משהו.
ולמה דווקא את? בגלל שקראנו פעם סיפור ביחד על מישהו שהיה צריך לחפש איזה דבר מתחת לאבן בשדה. ואת אמרת שלא עושים דבר כזה, כי יכול להיות שיש שם נחש. ולי זה בכלל לא הפריע. אז הבנתי שאפילו שיש לנו המון דברים במשותף, בקטע הזה אנחנו ממש לא אותו דבר. לפעמים אפילו מילה אחת יכולה לקחת אותנו למקומות שונים לגמרי.
ונראה לי שככה זה עם כולם. גם לי זה קורה לא פעם, שאני מתחיל לקרוא משהו, ואז אני מוצא את עצמי מדפדף קדימה לראות עוד כמה נשאר עד סוף הסיפור או הפרק, כי קצת משעמם לי. אבל אני טיפוס פראייר כזה, שמוכן לסבול קצת רק בשביל לא להעליב מישהו אחר, מכירים את זה? אז בסוף תמיד אני מוצא את עצמי קורא את הכל עד המילה האחרונה, כי לא נעים.
אבל אתם לא חייבים. אני לא רוצה שתסבלו בגללי, אפילו שזה קצת מעליב. אז אתם מוזמנים כבר עכשיו להפסיק לקרוא את הסיפור. ולעבור לסיפור הבא, או לספר הבא, ואולי אפילו לסופר הבא. אני כנראה בכלל לא אדע מזה.
אבל אם אתם קצת כמוני, ולא נעים לכם, אז הנה הסיפור:
ישבתי על הבר והזמנתי אספרסו. הבר היה קצת חשוך. בדרך כלל יש אוירה חשוכה מעט בברים, אבל כאן היה חשוך טיפ-טיפה יותר מדי. בזמן שהמתנתי, אשתי בדיוק התקשרה לשאול איך לספר את הילדה. ואז בתזמון מופלא, שיכול לקרות רק בסיפורים ריאל-פנטסטיים כמו זה, גם המלצרית וגם אשתי שאלו אותי בדיוק את אותה השאלה: "ארוך או קצר?"
אני תמיד שותה אספרסו קצר, אבל לילדות קטנות דווקא מתאים שער ארוך. במבט לאחור, הייתי יכול להגיד "רגע" או "שנייה" או כל מילה אחרת שתוציא אותי מהפלונטר הזה. אבל באותו רגע, כל העולם הצטמצם לשתי אפשרויות: ארוך או קצר.
מילה אחת שתיקח כל אחת מהן למקום אחר.
אז שתיתי ארוך. זה כל הסיפור. סיפור קצר על אספרסו ארוך. החלטתי לעשות את הסיפור ממש קצר, כדי שגם מי שיחליט לדפדף קדימה, לא יצטרך לדפדף יותר מדי.
פינת הקפה 