מה זה תכנות בסגנון "תקן ורוץ לרשת", על המשותף בין ההיי-טק ורשות העתיקות, ואיך קרה שהצבעתי לאגודה עותומנית (וכנראה שגם אתם).
נוסטלגיה. איזה כיף זה להעלות זכרונות, להתרפק על רגעים של הנאות מהעבר, נכון? לא רק עם המשפחה ועם החברים. גם בעבודה ישנן הפוגות קצרות כאלו בהם יושבים החבר'ה הקצת יותר ותיקים ומעלים זכרונות מזמנים עברו, מעבירים סיפורי גבורה ומורשת קרב לדור הצעיר. איך עבדנו כמה שבועות כמו חמורים על הגירסה ההיא, ואיך נשארנו עד ארבע בבוקר לפתור את הבאג המוזר ההוא. ואז פתאום שמים לב שאנחנו כבר שעה בפינת קפה וקצת לא נעים, אז חוזרים לעבוד.
ואז פותחים את המייל, ופתאום דז'ה וו עצבני. הבאג שרק עכשיו צחקת עליו בפינת הקפה קרה שוב. לא להאמין. שפשוף קל בעיניים, בדיקה קצרה לוודא שאתה לא קורא מיילים מלפני שנתיים, ואכן הבאג חזר. ולא סתם באיזה פרוייקט ישן, אלא בפרוייקט הכי חדש דנדש. ואז מתחילים הסרטים. רבותיי ההיסטוריה חוזרת, ואיתה חוזרת גם ההיסטריה. איך זה קרה? ולמה זה קרה? ואת מי אפשר להאשים? הרי כבר תיקנו את הבאג הזה לפני שנתיים ובדקנו אותו מכל הכיוונים? וגם סיכמנו שנתעד באופן מדוייק מה קרה ומי תיקן ואיך ולמה וכמה. רק שאף אחד לא מצליח לזכור כרגע מי בדיוק לקח על עצמו לעדכן את המסמכים…
וכך שנה אחרי שנה ופרוייקט אחרי פרוייקט הבאגים מכים שנית. כמו זומבים, אנחנו מתקנים והם קמים לתחייה. ואני לא מדבר כאן על הבאגים שלא מתוקנים כמו שצריך, אלא דווקא על אלו שתיקנו כמו שצריך ובדקנו מלפנים ומאחור, ומהצדדים. הכל היה פרפקט. אה-מה-מה? אנחנו מתקנים, עושים צ'ק-אין לשרת וממשיכים הלאה, בסגנון "תקן ורוץ לרשת". אף פעם אין זמן לתעד או לתקשר או אפילו סתם לשלוח מייל שמסביר איך להימנע מהשטות הזו בפרוייקט הבא. עכשיו, לא רק שמתעצבנים איך זה קרה לנו שוב. מה שיותר גרוע זה שאף אחד כבר לא זוכר איך בדיוק תיקנו את הבאג בפעם הקודמת. ובאחת הישיבות הסוערות מבינים שגם אז, לפני שנתיים, זו לא הייתה הפעם הראשונה וכבר אז שברנו את הראש מה היה בפעם שלפני זה. ממש כמו בגבעת חלפון: "מה שעשינו ב 56'… מה שעשינו ב 48'… שלושים שנה, לך תזכור".
אבל אנחנו בהייטק לא רק אוהבים נוסטלגיה והיסטוריה, אנחנו ממש רשות העתיקות. בכל מקצוע אחר מקובל שככל שהציוד והמיכשור ישן יותר, כך הוא פחות טוב ויש להשתדל להחליפו כמה שיותר מהר. רק בעולם התוכנה והחומרה יש נטייה לשמר קוד ישן. ראשית, ישנו הכלל הבסיסי השני של התכנות ההישרדותי, והוא כמובן: "עובד? אל תיגע", שאינו מעודד שינויים בקוד קיים. אגב, על הכלל הראשון של התכנות ההישרדותי ניתן לקרוא בפוסט הזה. וכך ניתן למצוא קוד בן חמש, עשר ואף עשרים שנה, יושב לו אחר כבוד בפינות הנידחות של הפרוייקט. וכך הקוד עובר לו מדור לדור בלי שאף אחד חושד בו, או מבין מה הוא עושה שם. או כמו שאומר אסי "מזדקן לו". עד שבאיזשהו שלב זה מתפוצץ (כן, הייתי יכול להמשיך עם "פה חשדתי" ו "ואז הזקנה התפצלה" מהמשך הסרטון של אסי וגורי, אבל אני שומר את זה לפוסטים אחרים).
אבל אנחנו הלכנו צעד אחד קדימה. למה רק לשמר עתיקות, אם אפשר לשכפל אותם ולהפיץ אותם לעוד מקומות? אז מעתיקים. ועוד איך מעתיקים. זה בדיוק מה שקורה עם החבר'ה הצעירים שצריכים לעשות משהו, ולא יודעים איך או שהם מתביישים לשאול, או סתם מתעצלים. אז מה עושים? Copy-paste מהקוד הנגוע של מישהו אחר, כי הוא בטח ידע מה הוא עושה, עובדה שהקוד הזה בפנים כבר הרבה זמן, והוא גם נראה כתוב די יפה. למעשה גם הבחור שהקוד שלו הועתק, העתיק בעצמו את הקוד ממישהי שבתורה לקחה את זה מאיזו חברה בפרוייקט אחר. וכך כמו וירוס מתוחכם שמפיץ את עצמו באמצעות מחזור הדם, הקוד הנגוע משתכפל לו לעוד ועוד מקומות.
כמובן שהעניין הזה של שימור ושכפול מנגנונים ישנים קיים גם במחוזות אחרים. כיון שאנחנו בתקופת בחירות עכשיו, יצא לי להיתקל במושג "מפלגת מדף", וכשחפרתי קצת, התברר לי שעד ראשית שנות התשעים כל המפלגות שהתקיימו ושלטו כאן בארץ היו אגודות עות'מניות. ואני בכלל לא ידעתי שאני מצביע בשביל אגודה עות'מנית. אפילו כיום ישנן בארץ כעשרת אלפים אגודות עות'מניות! ולמי שממש משועמם, הנה הרשימה.
לקראת סיום, לא נזניח את שאר שכבות ההיי-טק, את המנהלים שתמיד מחפפים בקטע של הדוקומנטציה, כי תמיד יש משהו חשוב יותר. את החבר'ה של הבדיקות, שתמיד, אבל תמיד! מצליחים שלא להריץ דווקא את הטסט היחיד שהיה עולה על הבאג בזמן. וכמובן, מכובדנו הארכי-טקטים, שבכלל לא מודעים לקטסטרופות שהארכי-טקטורה, פאר מעשה ידיהם, גורמת לנו. ומה המסקנה שלי מכל העניין? שיש מלחמות שצריך לדעת לוותר עליהן מראש. הרי אי אפשר לנצח בכל המלחמות. אז כתבתי את הפוסט הזה, כדי שבפעם הבאה שזה יקרה לפחות אני אוכל להגיד: אמרתי לכם!
והמהנדס החכם אומר: באג שאיש אינו יודע את עברו, ההווה שלו מחדל ועתידו הולך להתפוצץ (פרפרזה על יגאל אלון)
מתחת לקו: ועוד משהו קטן. אמרו לי שהפוסטים שלי ארוכים מדי. אז את הסיפור הזה החלטתי לשים בסוף, בתור בונוס למי שהגיע עד לכאן. הקטע, האמיתי לגמרי אגב, על החבר'ה שרק מעתיקים קוד בלי להבין מה הוא עושה מזכיר לי מקרה מהילדות, שהיום אני מכנה אותו: "המקרה המוזר של הרכב בשעת לילה מאוחרת”. הייתי יחד עם הורי בחתונה באזור חדרה של בן של אחד השכנים. בסיומה של החתונה, בשעת לילה מאוחרת, התארגנו כל השכנים ליסוע יחד צפונה לקריות, בטור מכוניות. אלא שאז התברר שאף אחד לא באמת יודע את הדרך (לצעירים שבינינו, פעם לא היה GPS, שלא לדבר על פלאפונים או וייז). לפתע ראינו את הבת של אחד השכנים, חיילת, יוצאת במהירות עם הרכב שלה. מיד כולנו נסענו אחריה בטור. היא נראתה בטוחה בעצמה, אחת שיודעת בדיוק לאן היא נוסעת. והיא אכן ידעה. כשעברנו את נתניה וכמעט הגענו להרצליה, הבנו שהיא כנראה נוסעת לבסיס שלה בגלילות, ואנחנו כמו עדר של חמורים בעקבותיה.
פינת הקפה 
בכלל לא ארוך, תמשיך כך!
אהבתיאהבתי
אולי יש כאלה שחושבים שהפוסט ארוך… אבל כיף לקרוא אותו 😌
כתיבה זורמת וקלילה!
אהבתיאהבתי