#38 לא יהיה כלום כי אין כלום (או "הם מפחדים")

איך קרה שטסתי חצי עולם בשביל לעשות שיחת טלפון? על עבודות רס"ר בהיי-טק ומה ההבדל בין מנהל רווק למנהל נשוי?

כן, כן, חזרתי לכתוב. ולא זה לא פוסט פוליטי. מה לעשות שהפוסטים שלי לא מי יודע מה תופסים, אז צריך איכשהו למשוך תשומת לב. נקווה שהמצב ישתפר – גם של הקורונה וגם של הפוסטים… אז הנה זה מתחיל.

איזה כיף זה לא לעשות כלום! אני לא מדבר על לקחת חופש בשביל לעשות בטן-גב כל היום, או סתם לרבוץ במיטה כל הסופשבוע. אני מדבר על איזה כיף זה לא לעשות כלום, אבל בעבודה. פשוט ענק. לא רק שאתה עושה שום דבר, אלא גם משלמים לך כסף בשביל זה! ועוד משכורת היי טק. פשוט אדיר!

הרעיון לפוסט הזה נכתב במטוס חזרה ארצה מהנסיעה העסקית האחרונה אי שם בינואר השנה (איזה באסה! מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה? חכו לפינה הבאה), נסיעה ששברה את כל שיאי חוסר הפרודוקטיביות האפשריים. לאנשים מחוץ להייטק נראה שהכל פה אצלנו יעיל ומהיר ואפקטיבי, החדר סופר נקי, התוכנה סופר מהירה, וכל שבועיים וחצי אנחנו מוציאים סופר פיצ'ר חדש. אבל אנחנו פה בפנים יודעים עד כמה העסק כבד ומסורבל, ויעידו כל אלו שניסו להכניס קוד לפרודקשן, או לשפר איזה תהליך בחודשים האחרונים. אבל מה שקרה לי בטיול האחרון באמת שבר את כל השיאים.

לא סתם קראתי לנסיעה הזאת "טיול". כמו שקוראי הפינה הנאמנים ודאי זוכרים, כבר הסברתי את המטרות האמיתיות של נסיעה עסקית של מנהלים או ארכיטקטים בפוסט הזה. אבל הנסיעה הזו הייתה באמת חשובה, אבל באמת. אז קמתי ונסעתי חצי עולם בשביל לגלות ברגע האחרון שהלקוח אותו הייתי אמור לפגוש ביטל את ה"Face2Face" בגלל הקורונה, ובמקום זה נעשה את הפגישה בוידאו-קונפרנס. אז ישבתי במלון, במרחק עשרת אלפים קילומטר מהבית ועשר דקות נסיעה מהקמפוס של הלקוח ועשיתי שיחת וידאו. במהלך השיחה פתאום הבנתי שבכלל כל הפרוייקט הזה לא הולך לקרות, כי ההנהלה הבכירה כבר החליטה לשנות כיוון. כמובן שכשהגעתי חזרה לארץ הודיעו לי שאני לא יכול עכשיו להגיע לעבודה שבועיים, בגלל הקורונה.

בקיצור, נסעתי שלושה ימים לפגישה שלא התקיימה, על פרוייקט שלכולם היה ברור שהוא לא יקרה, בגלל איזה וירוס שבכלל אין לי. ובסוף גם קיבלתי שבועיים "דפוק" בבית עם הילדים. והרי כל המטרה של הנסיעה הייתה לברוח מהבית והילדים!

אגב הפוסט הזה נכתב לפני הסגר, עכשיו הייתי לוקח בשתי ידיים שבועיים עם הילדים בבית, אם היו מבטיחים שזה רק שבועיים.

בקיצור הלכו שלושה שבועות עבודה על פרוייקט שכנראה שם למעלה כבר ידעו שהוא לא הולך לקרות עוד לפני שבכלל כירטסתי. במהלך הטיסה הארוכה חזרה הביתה, הבנתי שמה שקרה לי, הוא למעשה תהליך אופייני ודי סטנדרטי בעולם ההייטק, לעבוד על דברים שלא יצא מהם שום דבר, כאשר ההנהלה מודעת מראש שזו תהיה התוצאה. ממש סוף מעשה במחשבה תחילה.

אני זוכר שפעם שאל אותי אחד המנהלים הבכירים אם אני חושב שיש בארגון שלנו אבטלה סמויה. ואני כהרגלי עניתי תשובה אמיתית וכנה, שאצלנו אין שמץ של אבטלה סמויה. בדיוק להיפך – אצלנו האבטלה גלויה לגמרי. הנה כאן במעבדה שלושה אנשים בודקים משהו שנבדק כבר שמונים פעם, כשהפעם האחרונה הייתה רק לפני יומיים. והם עושים את זה רק בגלל שמישהו שינה איזה צ'ופצ'יק קטן בפינה נידחת של התוכנה, ולפי ה"ספר" וניהול התהליכים שלנו חייבים להריץ סבב בדיקות שלם על כל שינוי ולו הקטן ביותר. זה כאילו שכל פעם שממלאים את הנוזל לניקוי שמשות באוטו היה צריך לעבור טסט. עבודות רס"ר בהייטק. וממש פה לידי אני רואה את אחת ממנהלות הפיתוח מעדכנת בפעם המי יודע כמה תוכנית עבודה לפרוייקט שכולם כבר יודעים שהוא עומד להתבטל, אבל רשמית הוא עדיין לא בוטל, אז Business as Usual.

האמת, שלא היה אכפת לי לא לעשות כלום ולקבל בשביל זה כסף. הבעיה היא שב"כלום" הזה אנחנו עובדים כמו חמורים חודשים על גבי חודשים רק בשביל לגלות בסוף שבעצם לא עשינו כלום. פשוט לתת פול גז בניוטרל. האמת, זה הרבה יותר גרוע, זה לנסוע על 140 קמ"ש בעיגולים מסביב לחניה בידיעה ברורה שנסיים בדיוק באותו המקום בו התחלנו, רק הרבה יותר עייפים ומתוסכלים. אמנם לעיתים נדירות ביותר יש מנהלים הוגנים, שמבינים את המצב לאשורו. לפני המון שנים היה לי מנהל שלאחר עוד ביטול צפוי של פרוייקט, הבין שחבל שסתם נמשיך לעבוד על ריק. אז הוא אמר לי שבתקופה הקרובה עדיף לצאת הביתה מוקדם יותר, להיות קצת בבית עם המשפחה והילדים. טוב, הוא בטח אמר את זה רק בגלל שהוא היה רווק.

כשניסיתי לברר למה לכל הרוחות החבר'ה שם למעלה גורמים לנו לבזבז כל כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים, אני תמיד מקבל תשובות מעורפלות בסגנון של צריך לדעת איך לנהל סיכונים, או שיש כאן עוד שיקולים שאנחנו לא חשופים אליהם ועוד כל מיני משפטים שמנהלים בכירים אוהבים להגיד. אבל הגדיל לעשות אחד המנהלים שהסביר שהוא אמנם ידע שהפרוייקט הולך להתבטל עוד לפני שהוא התחיל, אבל הוא פחד להיות הראשון שתכל'ס עוצר את העבודה, אז הוא חיכה עד שתגיע ההוראה מלמעלה. בקיצור, הם מפחדים!

אז עכשיו החלטתי, שזהו!  אני לא מפחד יותר. ובמקום לכתוב ארכיטקטורה לעוד פיצ'ר שלא יקרה אף פעם, אני אכתוב עוד פוסט. מזה אולי עוד יצא משהו.

והמהנדס החכם אומר: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום (פתגם עתיק ביידיש)

---

מתחת לקו: ולמטיבי לכת, ומי שעדיין לא הבין מה הקשר לתמונה של הדייג, הנה המשל הידוע הבא על הדייג ואיש העסקים: היה היה דייג שכל יום היה דג דגים, חלק אכל וחלק מכר בשוק. יום אחד פגש אותו איש עסקים יושב על שפת הים אוחז בחכה אחת ודג ואמר לו: "בשעה שאתה דג עם חכה אחת היית יכול לדוג עם שתיים ולתפוס כפול דגים, "ואז מה?" שאל הדייג "ואז היית יכול לשבת עם שלוש וארבע או חמש חכות ולדוג הרבה יותר דגים. "ואז מה?" שאל הדייג ואז היה לך מספיק כסף כדי לקנות סירה ולצאת אל הים לפרוש רשת ולדוג הרבה יותר דגים". "ואז מה?" שאל הדייג "ואז היית מתעשר וקונה ספינת דייג ודג הרבה יותר דגים, ואז היית גדל וקונה אנייה ושוכר עובדים וקונה עוד אוניות ומנהל מפעל שלם, ואז במקום להתאמץ היית יושב במשרד ממוזג ומפקח על העובדים. "ואז מה?" שאל הדייג "ואז היה לך פנאי לרדת לים עם חכה אחת ולדוג…." "ומה אתה רואה אותי עושה עכשיו?" שאל הדייג והמשיך לדוג. (הועתק מכאן, המקור אינו ידוע)