#81 וקימפלת פני זקן

את מי אני הולך תכף דוקר מרוב עצבים? על תופעת התמורה הפוחתת ופרדוקס התגמול ההופכי, ולמה ותיקי התעשייה לא יוצאים לחופש. מה זה קוד מזדקן, ואיך זה שאני לא מפחד שיפטרו אותי אפילו שאני לא עושה כלום.

אפצח בסיפור אמיתי ומרגש עד דמעות שאירע לי בתקופה האחרונה. הלכתי לתומי ברחוב הסואן, ומוחי מקודד מחשבות על מי לרדת בפוסט הבא, כאשר לפתע הרגשתי משיכה קטנה במכנסיים מעט מעל הברך. זה היה ילד קטן שכנראה חשב בטעות שאני אבא שלו. לא נורא. הסתכלתי סביב, וראיתי את אמא שלו מחייכת אליו ואומרת לו: "מתוקי, התבלבלת. זה לא סבא".

סבא? סבא??? פתאום הרגשתי מה זה עייף, כאילו הזדקנתי בעשרים פרוגרמות על המקום. אך זמני דחק עלי, שכן מיהרתי לעבודה להעביר הרצאה, כך שלא היה באפשרותי לשקוע בדיכאון רקורסיבי.

מפתחים חסרי מנוח

זו הייתה הרצאה לעובדות ועובדים חדשים, הרצאות שאני הכי אוהב. כי מול להקת המפתחים חסרי המנוח, אני יכול להפגין את עליונותי ממרום שנותיי ועברי עתיר הפרוייקטים הכושלים, תוך שאני מתבל את ההרצאה במור"קים על באגים אדירי ממדים וחוצי דיסיפלינות שאיימו למוטט את כל המוצר, ואיך אני (ואולי עוד כמה חבר'ה) היצלנו את המולדת בדיבוג תלת-יומי ורב יבשתי.

אבל בעיקר אני אוהב את ההרצאות לזאטוטי התעשייה, בגלל שאני יכול לחרטט שטויות מפה ועד לספרינט הבא בלי שאף אחד ידע, כי הם גם ככה לא מבינים כלום ואני משחק אותה יודע-כל, או לפחות זה מה שהם חושבים. העיקר זה לדבר עם הרבה בטחון עצמי, ולא לצלול יותר מדי לפרטים.

אלא שאז, תוך כדי סיפור מאלף על דיבוג מתמשך אל תוך הלילה אני לפתע קולט שמרביתו של קהלי המרותק (אכן הקהל היה מרותק, אבל בעיקר לפלאפוניו) טרם נולד בזמן התרחשות הדיבוג, או מקסימום היה בגן. ושוב חלשה דעתי ונזדעזעה מקלדתי. האם עבר זמני? תם עידן? תם הטקס?

תכף אני דוקר פה מישהו

ואם זה לא היה מספיק, אז למחרת היום, לא הצלחתי לקמפל את הקוד שלנו. לא שאני צריך לקמפל את הקוד. הרי ממרום מעמדי כארכי-טקט בכיר אין זה מכבודי ומתפקידי להסתכל בקוד, שלא לומר לגעת בקוד, וחלילה וחס לקמפלו! הרי גם פז"מ כמו שלי הקוד הוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס. אלא שלעיתים חשקה נפשי לרדת אל פשוטי העם, וללכלך את ידי במעט קוד ורפש, ולהציע איזו אופטימיזציה חביבה בפינה עלומה של התוכנה.

אז זהו! שכבר לא. כבר אין לי מושג איך לקמפל. הייתי חייב לקרוא לאחד מאותם חסרי מנוח תזזיתיים, שיעלה ויבוא ויגיע ויסביר ויתקן את מה שצריך, כי אני כבר לא יודע איך. וקימפלת פני זקן.

פתאום הבנתי איך מרגישים ההורים שלנו, כשהם צריכים שנעזור להם לשלוח מייל או להתחבר דרך הטלוויזיה לאינטרנט. אוף. באמת אוף. ממש כאילו אני איזו גירסת תוכנה שכבר מזמן לא נתמכת. או אולי נתמכת אבל על ידי הזאטוטים האלה שעושים הכל ומהר. מאוד מהר. יותר מדי מהר.

"בטח שזה לא עובד לך" אמר חסר המנוח לפתע, "אין לך דוקר!"

הרגשתי איך כל הקוד עולה לי לראש. "מה דוקר? מה זה דוקר?? תעוף מפה לפני שאני דוקר אותך!" גירשתי אותו. מה הוא חושב לעצמו? אז מה אם אני לא יודע מה זה דוקר? ככה צריך להעליב? אם דוקרים אותנו זה לא דוקר?

קוד מזדקן

כן מה לעשות. אני מהדור שלמד פסקל ואסמבלר. C הייתה שפה עילית וג'אווה עוד לא נולדה. אולי שלושה אנשים ידעו אז מה זה אינטרנט באותה תקופה. באותם ימים עשינו הכל לבד, לא היו כל מיני כלים ואוטומציות וכאלה. והיום? כל שבועיים ממציאים שפת תכנות חדשה וכלים מכלים שונים שכבר כותבים את הקוד במקומך. אני כבר מזמן ביקשתי שלא לראיין זאטוטים שנולדו באלף הלא נכון. אנחנו פשוט כבר לא מוצאים שפה משותפת…

כל הייטקיסט שעוד חווה על בשרו את משבר אוהל הדוט-קום בראשית המילניום יודע על מה אני מדבר. אנחנו, ותיקי המגזר מרגישים כמו קוד ישן בתוכנה. קוד מזדקן שכבר אף אחד לא מבין אותו (ואת הבדיחות שלו), אבל הוא איכשהו עדיין עובד. לאט, אבל מתפקד. קוד רועד ומקרטע, אבל עדיין לא קורס. הוא רועד מפחד שמתישהו, אחת מהתותחיות הצעירות תחליט שהגיע הזמן להשליך את הקוד הישן ולהחליף אותו בקוד חדש ומודרני. את הקוד הישן פשוט זורקים לפח המחזור של ההיי-טק.

תופעת התמורה הפוחתת

אז פלא שאין לי חשק לעבוד? לא פלא בכלל. זו אפילו תופעה מוכרת ומוכחת מחקרית המכונה בשם המרשים "תופעת התמורה הפוחתת":

ככל שהותק בעבודה עולה כך התמורה שמתקבלת מהעובד נמוכה יותר.

או כמו שכבר כתבתי פעם: המוטיבציה לייצר תפוקות עבודה עומדת ביחס לינארי הפוך לוותק במקום העבודה. תופעה ייחודית זו, גורמת גם להופעתו של פרדוקס התגמול ההופכי. ככל שעובר הזמן ההייטקיסטית המתבכרת (= הופכת להיות בכירה יותר ויותר) עושה פחות ומרוויחה הרבה יותר. כפי שנאמר בפרקי אבות ההיי-טק: עשה מעט והרווח הרבה.

במקומות מסויימים ניתן למצוא ארכי-טקט מצוי שמרוויח פי ארבע מג'וניור תאב-אימפלמנטציה, ותורם רבע ממנו.  וזה עוד במקרה הטוב. שכן במקרים רבים אותם ארכי-טקטים שבעי-פטנטים וסבוכי דיאגרמות לא רק שאינם תורמים  מחצה, שליש או רבע, אלא אף גורמים נזק. והיו דברים מעולם.

תרמתי במשרד

אבל רובנו פשוט משתדלים להצדיק את קיומנו. הרי אנחנו את שלנו כבר תרמנו כשהיינו יפים ורעננים, והקוד זרם במקלדותינו. מה שנקרא "כבר תרמתי במשרד". אבל מה עכשיו? הרי באיזשהו שלב מישהי שם למעלה תשים לב שהתמורה עבור התרומה שלנו כבר לא כל כך משתלמת. זו גם הסיבה שככל שנמצאים באותו מקום עבודה יותר זמן, כך ממעטים לצאת לחופש. זה מהפחד שהארגון פתאום יגלה שהוא יכול להסתדר בלעדיך. אז מה עושים?

אז למנהלות שבינינו הדרך קלה ופשוטה. כל מה שצריך הוא לשמור בקפדנות על שני המאפיינים העיקריים של כל מנהל ממוצע בהייטק: לא להחליט שום דבר, ולפתור כל בעיה באמצעות יצירת בעיה גדולה יותר. כל מי שמצליחה לעמוד באופן עקבי על שני עקרונות אלו מובטחת לה קריירה ניהולית מפוארת וג'וב סקיוריטי מכאן ועד לפרוגרמה החדשה.

והארכי-טקטים, גם הם מצאו לעצמם נישה, כפי שכבר הזכרתי מספר פעמים. בעוד פשוטי העם המהנדסים עסוקים בפתרון בעיות ההווה, הם דואגים ליצירת בעיות העתיד. לפחות הם מייצרים עבודה לכולם.

ואני, אני לא רוצה לנהל ולא רוצה לייצר בעיות. אני ממשיך בשלי. כלומר לא לעשות כמעט שום דבר. אבל אין דאגה בליבי. אמנם היחס בין מה שאני מקבל למה שאני נותן כבר מזמן יצא מכל פרופורציה. אבל למזלי, המצב אצל מקבלי ההחלטות גרוע הרבה יותר. אז אני לא מודאג.

והמהנדס החכם אומר: הטרגדיה של החיים היא שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי (בנג'מין פרנקלין)

Photo by S J on Pexels.com

3 תגובות בנושא “#81 וקימפלת פני זקן

  1. בדרך כלל אני נהנה לקרוא את מה שאתה כותב, אבל הפעם הציניות נגסה בערכים. אני מכיר לא מעט ותיקים בתחום שהידע שלהם כל כך רחב ועמוק ורב תועלת כך שהם מהווים נכס לחברה שבה הם עובדים ששוויו עולה בהרבה על השכר שלהם. רבים מהם לא איבדו מהמוטיבציה.
    התחום הזה גם כך אינו חזק בשוויון הזדמנויות, לא מגדרית, לא מגזרית ולא גילאית. שלא לומר שהאפליה בו אינה קטנה. זה דבר שצריך להלחם בו ולא לתמוך בו.
    הומור וציניות הם סבבה, אבל לא יותר מאנושיות.

    Liked by 1 person

    1. תודה.
      קודם כל רוב הפוסט הזה צוחק עלי (ואגב, הרוב אמיתי לגמרי). גם אני שייך לאוכלוסיה הזאת. ואני לא מתבייש בזה שיש דברים שאני לא יודע ושהחברה הצעירים יודעים הרבה יותר טוב ממני.
      ושנית, אני משתדל לצחוק על כל המגזרים המגדרים והגילאים במידה שווה. אני גיליתי שללא הומור עצמי, קשה מאוד לשרוד כאן.
      אבל סליחה בכל מקרה אם פגעתי.
      אודי

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s