#108 תכנות מונחה עצבים

פוסט מהיר ועצבני על טיול משפחתי קצר, לולאת האשמות אינסופית, ישיבה בארבעה נעלבים והסיבה הטרגית שבעטיה כולם עצבנים.

לטיול יצאנו

אז יצאנו לטיול משפחתי. כן, כן. אני אשתי האהובה, וסך ילדים כולם באוטו אחד גדול, עמוס בתיקים ומטונף להפליא. דווקא היה בסדר, ולא נרשמו אירועים חריגים בקנה המידה המשפחתי. גם הטיול עצמו עמד בסטנדרטים המחמירים של משפחתנו מאותגרת הטיולים. או כפי שכבר היטבתי לתאר זאת בשפתי השנונה והמושחזת בפוסט ישן:

"אכן, יום טיול מפרך במשפחתנו! משפחה של מיטיבי לסת, מיטיבי רטט, סלולרי כמובן, ומאותגרי טיולים של יותר מארבע דקות או ארבעה מטרים, מה שמגיע קודם. יום טיול שכזה משמעותו נסיעה של שעה וחצי-שעתיים עד למעיין שדורש לא יותר מדקה הליכה. מגלים שכל עם ישראל כבר נמצא שם (ואני לתומי חשבתי שכולם בחו"ל), ואין חניה אפילו לברווז. בכלל לא יוצאים מהרכב, ומחפשים מסעדה לארוחת צהרים שווה. אחר כך ישר למלון, קצת בריכה, ארוחת ערב מושחתת להפליא, והרי לכם יום טיול סופר מפרך"

אם כן הכל התנהל על מי מנוחות, ובשלבים מסויימים אפילו בתוך מי המנוחות, עד שלפתע הבחנו שאנחנו רעבים. את השעתיים שבאו לאחר מכן אני זוכר רק במטושטש. וגם עכשיו, כמה ימים לאחר התקרית יש לי עדיין צפצופים באוזן ימין. מעדויות שאספתי מתוך הרכב, ומעוברי אורח מזדמנים נראה שהתנהלה לה מריבה קלה בין חברי ועדת הכיבוד המשפחתית על התפריט. מריבונת קלה שהתפתחה די במהירות לכדי טורנדו של האשמות, טרוניות והטחת עלבונות ידידותיים אך אכזריים.

לאחר מאמצים כבירים ופיזור הבטחות חסרות בסיס שעוד יכו בי בחופש הגדול (איפה הימים שהיית מבטיח משהו לילדים ולמחרת הם היו שוכחים, איפה?) הצלחתי לצמצם את מבחר אפשרויות ההסעדה לכדי שתי אפשרויות בלבד. כלומר את רוב העבודה עשיתי. עכשיו כל שנותר הוא הצעד הקטן לפשר בין מפלגת ה"רק המבורגר" לבין שאר הענף המשפחתי הדוגל באידאולוגיית "הכל חוץ מהמבורגר".

משוואה בארבעה נעלבים

את המשך העלילה אני מנוע מלספר עקב צו איסור פרסום של בית המשפט המחוזי לענייני משפחה, כלומר אשתי. אבל התקרית המשפחתית הנ"ל העלתה בקוד-קודי זכרונות עמומים מכמה ישיבות עבודה סוערות במיוחד, שמתחילות להן על מי מנוחות עם שלל טיעונים אמינים והסברים אמיתיים, ומסתיימות בצרחות אימים ובאיומים מופרכים.

הדבר בולט במיוחד בישיבות ארכי-טקטורה, בהן יושבת לה אחר כבוד האריסטוקרטיה של החברה ומנסה להחליט מהו הפתרון הנכון ביותר מבחינה ארכי-טקטונית (כלומר הפיתרון שייצר הכי הרבה בעיות לקבוצות הפיתוח). היטיב לסכם זאת ידידי הארכי-בכיר: מהי התוצאה של ישיבת ארכיטקטורה? משוואה בארבעה נעלבים!

לולאת האשמות אינסופית

אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת סופת הפרצים שפורצת בישיבות המגזריות, כאשר הדברים מתחילים לקרוס באמת. אז כולם נכנסים ללולאת האשמות אינסופית בה כל יחיד וקבוצה מאשימים את זולתם בגרימת הקריסה, כמיטב המסורת של הכלל הראשון של התכנות ההישרדותי – תמצא את מי להאשים.

כמובן שגם אני יותר משמח לקפוץ לקלחת ולהאשים מכל הבא לבאג. הרי אין שמחה כשמחה לאיד. אני תמיד מסתובב לי עם מניפת תירוצים זמינה לשליפה מהירה, ומחסנית מלאת האשמות, שחלק מהן אפילו כמעט נכונות.

הטרגדיה של נחלת הכלל

ונשאלת השאלה – למה? למה זה חייב להיות ככה? הכל בעצבים. והתשובה פשוטה – זוהי הטרגדיה של נחלת הכלל. ובצוק העיתים, אני שוב ממחזר טקסט ישן:

הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים לכתוב קוד – פחות או יותר. וכן, כולנו רוצים שהמוצר יהיה טוב ושהפרוייקט יצליח ושהחברה תרוויח, וגם אנחנו, על הדרך נקבל איזה בונוסון שמנמן.

אה-מה-מה? שכולנו בטוחים שהדרך שלנו היא הדרך, ושהאחרים קצת לא מבינים את התמונה הכללית ומי כמונו יודע מה נכון, נכון?

זה ממש מזכיר לי את המושג המופלא – "הטרגדיה של נחלת הכלל" – תקראו ותפנימו. כולם מבינים שיש בעיה, ושצריך שכולם יתגייסו לפתור אותה. אבל כל אחד ממשיך בשלו ומקווה שהאחרים יתקפלו.

ככה זה. אי אפשר לקבל תוכנה שהיא הכי איכותית, עם הכי הרבה פיצ'רים, באיכות הכי גבוהה, הכי מאובטחת ותוך חודשיים. מי שרוצה הכל, שלא יתפלא שהוא מקבל טרגדיה עמוסת עצבים.

אז מרוב האשמות ועצבים, גם אין לי פואנטה לפוסט הזה. עמכן הסליחה.

והמהנדס החכם (והעצבני) אומר: כשהתכנון מונחה עצמים (בלתי מזוהים), והתכנות מונחה עצלנים, אז הדיבוג מונחה עצבים.