איך קרה שהרכבת הקלה בתל-אביב עקפה את "קטר" ההיי-טק? מי כאן הקטר ומי הרכבת? על סייבר-פרפקציונליזם, בלוטת יותרת המוטיבציה, מבחן הבאג הסביר והטיפול במקרי-קצה עד שכלו כל הקיצין. פוסט עתיר לחות וקומבינות בעקבות נסיעתי הראשונה ברכבת תחתית אמיתית כאן בארץ הקוד-אש.
מה אומר ומה אמרג'ג'. אין מילים בפי ואין באגים בתוכנתי. יש רכבת תחתית בתל-אביב ואפילו נסעתי בה. מי היה מאמין! אירופה בתל-אביב. אחרי סך שנים ארוכות הסתיים הפרוייקט סוף סוף. קיבלנו את מה שרצינו. וואו! איך הרכבת הצליחה לעקוף אותנו, את ה"קטר" של התעשייה בסיבוב, או יותר נכון במנהרה?
טוב, טוב, בסדר. חזרה למציאות ולפרופורציות הנכונות. זה לא ממש תחתית, לא ממש אירופה, והכי לא ממש הסתיים. איזה הסתיים ואיזה נעליים.
הלחות והקומבינות
האמת שבכלל תכננתי לכתוב פוסט אחר ("אני לקודי וקודי לי", יחכה לשבוע הבא), אבל הפוסט הזה פשוט קפץ לקוד-קודי בעודי עולה במדרגות הנעות החדשות דנדשות ממעבה האדמה אל עבר שדרות שאול המלך. כל-כולי רוגש וסוער מעוצמת המעמד והחוויה החוץ-לארצית ואז תוך שנייה וחצי, ברגע שעליתי על פני הקרקע הלחות והקומבינות היכו בה באופן מיידי וללא רחם.
מה שנקרא: רצינו לעשות טוב אבל יצא לנו כמו תמיד.
למה לא היה אפשר לחבר את התחנה ישירות לעזריאלי? מה אני, כירושלמי שאינו סובל לחות וקומבינות, צריך לסבול את הויה דולורוזה הזו של המאתיים מטר חשופי השמש, תוך כדי שכל טראומות שירותי הצבאי משקיפות עלי מעבר לכביש.
הלו, בלומפילד!
אבל בכל זאת. יש רכבת. והיא אפילו נוסעת. אמנם אין לנו כיכר פיקדילי או טיימס-סקוור. אבל יש לנו אליפלט ובלומפילד. כן בלומפילד. זה שלנו. אנחנו עשינו את זה.
וזה אשכרה עובד. וזה כל כך מפתיע, בעיקר קטני אמונה, רואי שחורות ובעלי נסיון פרוייקטלי כמוני.
כבר כתבתי פעמים רבות על הנסים הגלויים ובעיקר הנסתרים שיש בעולם ההיי-טק הנובעים מעיקרון אי הוודאות של התוכנה, יעויין שם. אבל הרכבת הזו היא נס גלוי לכל באג ועניין.
לא זה שהיא נוסעת, או שהיא מתחת לאדמה. הנס הוא שמישהו פה בארץ הקוד-אש הצליח לסיים פרוייקט, אבל באמת. איפה נשמע כדבר הזה? לסיים פרוייקט? אמנם באיחור, אמנם לא כל הפיצ'רים עובדים, ויש באגים פה ושם. אבל זה הסתיים! הלו, בלומפילד? שמישהו פה יתעורר הרי אנחנו כאן בהיי-טק אמורים להיות הקטר שמוביל את התעשייה, ופתאום הגיע קטר חדש לשכונה. מי פה הקטר ומי סתם מקטר?
הסיפור שאינו נגמר
אנחנו בתעשייתנו היקרה ועתירת הפרוססים חזקים מאוד בלהתחיל. התחלות זה הצד החזק שלנו. אפילו לסטארט-אפים קוראים על שם תחילתם. ההמשך נהיה קצת יותר קשה, ואפור ומשעמם ועמוס בתהליכים וישיבות ובאגים. ולאט לאט האפור הזה הופך להיות יותר ויותר שחור. ולא רואים את הסוף. ושוקעים בשיגרה של באגים ותיקונים שמייצרים באגים אחרים. ועוד ישיבות ועוד גירסאות. ונראה שאין לדבר סוף. אגב הדבר נכון גם ברמה הפרוייקטלית, וגם כאשר באים רק לעשות "שיפוץ" קטן בקוד, מה שמכונה בברנז'ה רי-פקטורינג. גם שם מדובר ב"שיפוץ שאינו נגמר".
הקוד שבקצה הפרוגרמה
אבל באיזשהו שלב מיסתורי ולא ברור של הפרוגרמה. פתאום הדברים מתחילים להתייצב ולהסתדר. ואז כבר מתחילים להרגיש משב רוח רענן ונטול באגים. מתקרבים אל קצה הפרוייקט. כבר רואים את הקוד שבקצה הפרוגרמה. עוד מאמץ קטן, עוד סבב או שניים של בדיקות ואנחנו שם.
סייבר-פרפקציונליזם
כמובן שהדרך אל קצה הפרוגרמה אינה נטולת מכשולים וייסורים. ראשית יש לנטרל את יצר הפרפקציוניזם הפדנטי. אותו שדון מרושע שלא מאפשר לך להתקדם עד שלא ירדת לקוצו של קוד, דיקמנטת את כל הדיקמונטים, ובדקת לפני ולפנים אחור וקדם ומכל הצדדים. את ראשי עדת הסייבר-פרפקציוניזם (דוגמא נהדרת לאחד שכזה הוא הצלם הסיבר-סטודנטיאלי מהחתונה של הבת שלי בפוסט "מחכים לקודו". וכן יש לי בת נשואה. ולא אני עדיין לא סבא). יש להעמיד ראשונים ליד הקיר. תפנימו. לנו כבר נמאס מהפרוגרמה הזו. אנחנו כבר מזמן לא מנסים לעשות את הכי טוב, זה היה בהתחלה. עכשיו אנחנו רק רוצים לסיים כמה שיותר מהר וללכת הביתה. אז מספיק כבר עם כל הדיקמונטים והשטויות שלכם. הביתה!
בלוטת יותרת המוטיבציה
לאחר שהכנענו את יצר הפרפקציוניזם, המכשול הבא הם אנשי המכירות ומרקטינג למיניהם שמנסים לדחוף עוד ועוד פיצ'רים מיותרים שאף אחד לא באמת צריך אותם אבל מסבכים לכולם את החיים. כשאת נלחמת מולם זה בדיוק כמו שאת מנסה לצאת מתחנת הרכבת התחתית במדרגות הנעות כלפי מעלה, אבל מישהו משנה להן את הכיוון כלפי מטה. כמה שאת עובדת יותר קשה, ככה קצה הפרוגרמה מתרחק. קשה.
כלו כל הקיצין
אבל בשלב כלשהו גם אנשי המכירות לתפוצותיהם מבינים שדי ונגמר וזהו, וכדאי שנתחיל לחשוב על לשחרר משהו ללקוחות, אחרת עוד מעט לא יהיו לקוחות. והנה אנחנו מגיעים לישורת האחרונה. כבר רואים את האור ואת הקוד שבקצה הפרוגרמה. ואז מפציעים אחר כבוד מקרי הקצה. פתאום החבר'ה בבדיקות מתחילים להריץ כל מיני סְטֵרסים וטסטים ביזאריים, ומתגלים להם כל מיני מקרה קצה שלכאורה לא טיפלנו בהם נכון. עוד קצה מתגלה ועוד קצה, ואחרי זה עוד אחד. ועם כל מקרה קצה חדש, קצה הפרוגרמה מתרחק, עד שיכלו כל הקיצין ומקריהם.
עילת הסבירות ומבחן הבאג הסביר
והתופעה הזו באמת כבר מביאה אותי עד הקצה. זהו קצה גבול יכולת הסיבולת שלי. כמו שכתבתי לא מזמן בפוסט הא-פוליטי "עילת הסבירות וקץ האימפלמנטציה" זהו המקום להפעיל את עילת הסבירות ומבחן הבאג הסביר: באג אמיתי הוא רק באג שסביר שיקרה, ומה שבקצה שיישאר בקצה.
ובדיוק כמו בפרוייקט, גם הפוסט הזה צריך להסתיים מתישהו. גם לי יש יצר סייבר-פרפקציוניסטי שקשה להכניע. וגם אני סובל מדלקת בבלוטת יותרת המוטיבציה (לא בענייני עבודה כמובן, בענייני פינת-הקפה בלבד) וכמובן שיש לי עוד הרבה מקרי קצה לכתוב עליהם.
אבל מתישהו צריך לדעת לשים סטופ ולסיים. להגיע אל האור שבקצה המנהרה. ורק אז לגלות שהאור הזה הוא פנס של רכבת פרוייקטלית שדוהרת במלוא המהירות אל עבר התרסקות טוטאלית עם הפרוייקט שלך. ניפגש בגירסה הבאה.
והמהנדס החכם אומר: גם כשלא מוצאים את האור בקצה המנהרה, צריך לזכור שהוא קיים (מקור לא ידוע)
