איך יצא לי להשתמש במסדרון הומניטרי בעבודה? היכן קבור המֶרג', ומה יקרה במֶרג' אחרי המלחמה? על הקריאה המקומפלת לכל חברות וחברי המגזר: כוחנו באחדותנו – קודנו בתוכנתנו. וכמובן איך אפשר בלי פיוטי מֶרג' לחנוכה: " בָּאנוּ קוֹבֶץ לְמָרְגֶ'ג'" ו " מִי יְדַבֵּג תּוֹכְנוֹת יִשְׂרָאֵל "
סיפור לא ארוך וציורי – על מסדרון שכולו הומניטרי
כיתתי את רגלי ולפטופי בדרכי אל עמדת עבודתי הצנועה אי-שם בירכתי הקומה האפלה, לאחר עוד ישיבת ארכי-טקטורה מתישה ורקורסיבית. כלומר ישיבה שהדבר היחד שהוסכם בה הוא שצריך עוד ישיבה.
בכל אופן, עודני מדדה לאיטי ולעייפותי ולפתע חשקה נפשי, או יותר נכון – חשקה ביטני, בביקור קצרצר אך דחוף בשירותים. אכן, כן. גם ארכי-טקטים מלומדי-דיאגרמות ומרובי-פטנטים נזקקים מדי פעם לבקר בחדרון הנ"ל. מה אנחנו לא בני אדם? (או לפחות משהו קרוב לבני אדם…).
אז חתכתי לכיוון השירותים, ולפתע מצאתי את עצמי בתת-פרוזדור בלתי מוכר, מעין סימטה נחבאת במרכז הקומה שאף פעם לא יצא לי לעבור בה. והנה הפלא ופלא, במרכז המעבר, עומדת לה להקת זאבי-אימפלמנטציה המצווחות ומצווחים בקולי-קולות ובנפנופי ידיים, כמנהג שבטי ארכי-טקטי הסייבר המצויים. על מה ולמה התווכחו לא אדע. אבל מה שאני כן ידעתי זה שהם חסמו את דרכי אל יעדי הנצרך והנכסף.
לאחר משא ומתן קצר. הגענו לפשרה. דהיינו: את טעמם המגוחך שאין לי מה לחפש בגזרה שלהם דחיתי כבאג שאין לו הופכין, בטיעון האלמנטרי של "אל תבלבלו לי את המוח, אני יותר ותיק פה מכולכם ביחד". והם בתמורה החליטו להתגמש קמעה והקימו בעבורי לא אחר מאשר מסדרון הומניטרי, בו עברתי בחרדת-קובץ בדרכי אל מחוז חפצי.
פה קבור המרג'!
הבאתי את הסיפור המרגש והציורי (באמת שאני לא יודע מה פתאום שרתה עלי המוזה לכתוב במשלב פייטני שכזה, אך הסירו דאגה מליבכן ובאגים מקודכן, אני מוריד הילוך למשלב נמוך יותר) כדי להדגים עד כמה חשוב והכרחי שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית בין זרועותיו השונות של קורפורייט קונגלומרטי שהשמש אינה שוקעת בו לעולם.
אמנם לא הצלחנו עדיין להגיע למצב שבו ממש עוזרים לצוותים אחרים, אבל לפחות לא מפריעים להם להגיע לשרותים – גם זה משהו.
וכל כך למה? מה המקור לשנאה התהומית הבין-צוותית הלזו? אתן שואלות. או, אז בדיוק בשביל זה אני והשטויות שלי פה, לרדת לעומק המחסנית ולשורש העניין. פה קבור המרג'!
אז לאחר בדיקה מעמיקה, המבוססת על עשרות שנות מחקר, מי שנמצאה אשמה בשנאת-הלא-חינם הזו היא לא אחרת מאשר תעשייתנו היקרה, מוּטת-התוצאות ועתירת הקומבינות והתחרות. הרי מג'וּנְיוֹרוּת, בעודנו מלחכים את מקלדות רבותינו, מחנכים אותנו רק לראות את השלילי והאפל שבצד השני. דורות על גבי דורות של ג'וניורים גדלו על ברכי האבולוציה ההיי-טקית של "התחמן שורד". פלוגות וחטיבות שלמות בהייטק נוצרו יש-מאין, כאשר מטרתן האחת והבלעדית היא לחפש בעיות, תקלות ובאגים אצל קבוצות אחרות. לחפש וגם למצוא! הדרך היחידה של קבוצות אלה לשרוד בעולם ההייטק האכזר היא באמצעות השחרת הקבוצה היריבה ששוכנת בצידה השני של הקומה, ללא כל מסדרון הומינטרי שיחבר בין העולמות.
הלגליזציה של ההעלבה
אם כך, הדרך הבטוחה ביותר להתקדם בעבודה היא באמצעות הכישלונות של עמיתיך. שכן, עם כל הצער שבדבר, ואין הרבה, השנאה והאיבה והטינה בין הצוותים והקבוצות זה השמן בגלגלי הקטר ההייטקי הדוהר קדימה. זו לא רק תחרותיות, ממש לא. המטרה היא לא להיות יותר טובים מהאחרים, זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של הדרייב המרכזי, והוא להשחיר ולהשפיל את הצוותים האחרים, ועל הדרך גם להרוויח כמה נקודות.
וכבר הכברתי מילים על עבודתם של מומחי הסקיוריטי והסייבר, שעצם מהות תפקידם הוא להראות למהנדסי הפיתוח כמה הקוד שלהם גרוע. וכמובן פסגת הפסגות ה"קוד רוויו" – הלגליזציה של ההעלבה.
במרג' אחרי המלחמה
אז זה לא שאני חושד שמשהו הולך להשתנות. ולא שבאג-וחלילה אני מתכוון לשנות את זה בעצמי, להיפך יש לי עניין גדול שקונפליקטים ממין אלו ימשיכו ואף יתעצמו, שכן הדבר מספק חומרים עד-אין-קץ לפוסטים ושאר שנינויות.
אלא, שלרגל המצב, בצוק העיתים, ובעיתות מצוקה שכאלה, שרוח נדיבה שורה במסדרונותינו ההומניטריים החלטתי לחרוג ממנהגי ובכל זאת לצאת פה בקריאה מקומפלת לכל החברות והחברים בפלג המזרח-תיכוני של תעשיית ההיי-טק כאן בארץ הקוד-אש:
כוחנו באחדותנו – קודנו בתוכנתנו
תפתחו מסדרונות הומניטריים, תוותרו, תבליגו. והסירו באגים ודאגה מליבכן. את הכל נחזיר בריבית-דריבית, במרג' אחרי המלחמה.
וכמובן שפטור בלא כלום אי אפשר, אז מתחת לקו. עוד שני פיוטי מרג' לחנוכה. אותם, ואת כל שאר הפיוטים והתפילות אפשר למצוא גם ב"סידור ההייטק"
ותודה רבה ליצחק ומיכאל על פתיחת המסדרון ההומניטרי בעבודה.
והמהנדס החכם אומר: בְּיַחַד נְפַתֵּחַ, בְּיַחַד נְפַצֵּחַ, בְּיַחַד נְכַּסֵּחַ, בְּיַחַד נְנַצֵּחַ
מתחת לקו:
ואם ממש משעמם לכן, ואתן רוצות עוד כמה דקות נטולות חדשות, הנה כמה פוסטים חנוכתיים משנים עברו, כולל "חנוכה חמיזבק" ו"על הניסים".
Image by Michael Bußmann from Pixabay
פינת הקפה 