אם הייתם צריכים לראיין את עצמכם, הייתם עוברים את הראיון? האם אני בכלל רוצה לצאת מאזור הנוחות? על "וקימפלת פני זקן" ועל מי נאמר "אין קוד ואין עונה"
אם הייתם צריכים לראיין את עצמכם, הייתם עוברים את הראיון? אני לא הייתי עובר.
אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, עוד סיבה שבעטיה לא עברתי לאנבידיה – לא עברתי את הראיון…
אכן, את באגי אני מזכיר היום. אני מודה ומתוודה שבאתי לראיון מעט זחוח, לגמרי לא מוכן, וכהרגלי בקוד-אש, מלא עד אפס מקום בביטחון עצמי מופרז, שרק ארכי-טקט מצוי בעל יכולות חירטוט מתקדמות יכול להגיע אליהן. ופישלתי.
אבל לפני שאצלול לדיבוגו של עניין, אתן ודאי שואלות את עצמכן (לקוראים ממין זכר פחות איכפת) – ומה עם "יחס הזהב" מהפוסט הקודם, הרי יש עוד דברים חוץ מכסף ותנאים ואופציות ועוד כסף?
הכסף יענה את הכל
אז קודם כל, כפי שכתבתי אך לפני מספר שורות, אני מומחה לא קטן ב"אומנות החירטוט". כלומר: לא תמיד אני אומר את מה שאני חושב, ולא תמיד מה שאני חושב זה מה שאני יודע, ולא תמיד מה שאני יודע זה נכון.
אמנם כסף זה לא הכל, אבל כסף זה כמעט הכל, או לפחות הוא יכול לקנות כמעט הכל. וחוץ מזה, באמת הייתה שנה קשה, ואני מודה שקצת חששתי, ואמרתי לעצמי, אולי יש דברים בקוד, ובכל זאת כדאי לדבג קצת מחוץ לתוכנה. וגם קצת לשבור שיגרה. הרי לא סתם אמרו רבניותינו משכבר הימים, אלופות ההתפתחות האישית לדורותיהן כי יש לצאת מאזור הנוחות.
אז אמרתי לעצמי שאני קצת מפחד לעזוב את אזור הנוחות, אבל בגלל שנהיה קצת פחות נוח, אולי אני אוציא איזה אצבע החוצה, נרגיש את מזג האוויר והאופציות בחוץ.
אין קוד ואין עונה
אז מה קרה בראיון? שאלו אותי שאלה, ואני קצת הסתבכתי. עכשיו זה לא ששאלו אותי על איזו טכנולוגיה שאני לא מכיר, או משהו מימי האוניברסיטה שהוא כל כך ישן שכבר שכחתי שבכלל ידעתי אותו פעם.
ממש לא. שאלו אותי משהו שאני מתעסק איתו ביום-יום.
אבל זה עוד כלום. אחרי הראיון פתאום הבנתי שאת אותה השאלה ממש, בשינוי מינורי, אני בעצמי נהגתי לשאול כמראיין בראיונות עבודה (פעם, כשעוד היו מגייסים אצלנו. פעם, כשעוד רצו לבוא לעבוד אצלנו).
בקיצור, פישלתי.
וקימפלת פני זקן
ומכאן הגיע המשפט שפתח את הפוסט הזה – אם הייתם צריכים לראיין את עצמכם, הייתם עוברים את הראיון? פתאום הבנתי את הפער האדיר בין המראיין למרואיין. אותה שאלה בדיוק, אותו בן אדם בדיוק, פעם יש תשובה ופעם אין.
אלא שאז הבנתי שזה לא ממש אותו בן אדם. הראיון הקודם שלי היה לפני יותר מעשרים שנה. לך תתראיין עכשיו שוב, לך תוכיח כמה את חכם וחרוץ ומוצלח בשיא הלחץ.
בקיצור, הזדקנתי. יש המון דברים שאני כבר לא עושה לבד, יש מי שעושה אותם בשבילי. והראיון צריך להיות בהתאמה. בדיוק כמו שלעניות דעתי, הקטון שבמתכנתי ישראל, יש להתיר שימוש בגבינה המלאכותית בראיון, כי ככה גם עובדים באמת. אז תנו כבוד.
שלמה המלך, המהנדס החכם מכל אדם אמר (משלי כז, יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", כל אדם מתייחס לחברו כמו שחברו מתייחס אליו.
אז מראיינים נכבדים ויקרים, כאשר אתם באים לראיין, תדמיינו לרגע שאתם מראיינים את עצמכם.
ועוד דבר קטן שאמר לי חבר יקר, יש מצב שבתת-מודע בכוונה לא עניתי נכון, כי בכלל אני לא רוצה לעזוב.
יש מצב.
והמהנדס החכם אומר: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"
פינת הקפה 
אחלה פוסט, אבל רק שאלה:
אתה לא חושש לכתוב כאן קבל עם ועדה שהתראיינת במקום אחר, כשהזהות שלך ידועה?
המנהלים שלך יכולים לראות…
אהבתיLiked by 1 person
לא חושש בכלל. להיפך אני שמח שהם קוראים. אני חסיד גדול של מה שנקרא כנות רדיקלית. אין לי מה להסתיר. המנהלים שלנו פישלו כאן בגדול, לא אנחנו.
אהבתיאהבתי