לדף "פָּרָשַׁיְיטֶק" הראשי לחצו כאן
פָּרָשַׁת וַיֵּרָא – דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹכְנָה
מי חשוב יותר, המנהלת שלך או מי שעובד תחתיך?
מי קודם למי? למי תתייחס יותר ולמי פחות?
רובנו יודעים היטב מה היינו עושים. זה טבע אנושי, ובמיוחד בסביבה תחרותית, רוויית קומבינות ואובססיית הישגיות. משהו בסגנון "באגיך קודמים לבאגי חבריך", ותמיד קודם לדאוג לאינטרסים שלך.
אבל העובדה שכולם מתנהגים כך לא הופכת את זה לנכון — רק לנפוץ.
בפרשת השבוע אנחנו מקבלים כמה שיעורים מאלפים מהסטארטאפיסט העברי הראשון, אברהם אבינו, על איך נראה בפועל הכלל של "דרך ארץ קדמה לתוכנה".
איזו הכנסת אורחים מפנקת לשלושת המשקיעים ה"אנג'לים", למרות שהוא חולה, ולמרות שלפחות שניים מהם בכלל לא התכוונו להשקיע בחברה שלו, אלא יותר להגיע כדי לחסל חברה מתחרה באזור.
ואיזו דאגה לאותה חברה מתחרה, כשאברהם מנסה להציל את סדום ועמורה ומתאמץ בעבורם, אפילו שבאמת לא מגיע להם.
קודם כול תהיה בן אדם. אחר כך תהיה מהנדס.
וגם הדילמה שהזכרנו בתחילת הפוסט נפתרת אצל אברהם. הרי רגע לפני שהגיעו שלושת האנג'לים, הוא היה שקוע בישיבה סופר חשובה עם לא פחות מאשר המייסד העליון של כל התעשייה, בורא העולם.
אבל כשהוא מזהה את האורחים עוברים בלובי, הוא מבקש רשות מהבוס הגדול: "אל נא תעבור מעל עובדך" ורץ לטפל במבקרים.
ומכאן למדו חכמינו ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".
ומכאן גם אנחנו לומדים: גדולה השיחה עם הג'וניורים מהקבלת פני הדירקטור.
כן, הפגישה עם הדירקטור אולי חשובה יותר, אבל זה לא תירוץ להתעלם או להתעצבן מפשוטי העם.
דרך ארץ קדמה לתוכנה.
שבת שלום.
