איזה חמור אני!
הפוסט הזה הולך להיות שונה. האמת? שונה מאוד. יש בו אולי רבע מהצחוק ושמינית מהציניות הרגילה, אבל הוא הרבה יותר אמיתי.

אז כמו ש"הבחנתם לב", או שלא, כבר הרבה מאוד זמן לא כתבתי. שוב פישלתי בתחזוקה השוטפת של המערכת המזדקנת המכונה גם הגוף שלי.
הזנחתי והתרשלתי. וכמו בעבודה, קיוויתי שנצליח להמשיך ולשרוד עוד שנה ועוד פרוגרמה בלי לטפל בבעיות האמיתיות. כל זה תוך התעלמות בלתי פוסקת מכל סימני המצוקה, כמו בעבודה. החוב הטכני והפיזיולוגי שלי כלפי עצמי הלך וגדל, אבל חשבתי, כמו בעבודה, שאיכשהו יהיה בסדר.
אז זהו, שזה לא היה בסדר, כמו בעבודה. ושוב פעם מיון, ושוב פעם ניתוח, שהפעם הסתבך ובגדול, ומצאתי את עצמי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ.
כמו שאמרתי – חמור!
הפעם אין תירוצים ואין התחמקויות. הרי כה אמר ידידי המהנדס החכם אחרי הפעם הקודמת: גוף האדם הוא המכונה הכי מורכבת שתתחזקו אי פעם. חוב טכני בגוף שלנו לא נסגר בריפקטורינג, הוא נסגר בטיפול נמרץ.
אלא שכידוע, קל להגיד וקשה לעשות. ועוד יותר קשה להתמיד. אז הנה זה קרה עוד פעם.
אלא שהפעם קרה גם משהו אחר. גיליתי שיש לי חברים!
מצבי היה על הקאנטים. מתחת לקאנטים. פיזית, רוחנית, מנטלית, רגשית ומה לא. מטעמי צנעת הפרט והבושה הגדולה לא אפרט יותר, אבל באמת היה לא טוב.
ואז, כדברי המשורר, מה אומר ומה אמרג'ג'! הגיעו החברים.
בדיוק כשהמשפחה הקרובה כבר עמדה לפני קריסה (לא הזכרתי שתזמנתי את האירוע ואת היעלמותי בת החודשיים שלי בדיוק לתחילתו של שיפוץ חצי בית, שרק עכשיו מתחיל להסתיים לו), גיליתי שיש לי חברים.
מהשכונה, מהקהילה, אבל אודה ולא אבוש – בעיקר חברים מהעבודה.
ככה זה שעובדים באותו מקום עשרים-פלוס שנים, החברים מהעבודה נהיים כמו משפחה. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרעננים…
אז היו משמרות מסביב לשעון, וטלפונים לאשתי, ושיחות עידוד, ואוכל לילדים וכמויות של אוכל לשבת, והמון דאגה והתעניינות ובעיקר אכפתיות.
מה עוד אפשר להגיד על מנהל ותיק שיושב ליד מיטת חוליי שלוש שעות, מדבר אלי נונ-סטופ על מה שקורה בעבודה בלי לקבל שום תגובה ממני, למעט בקשה לטישו או תה. ולמרות חוסר העניין המופגן שלי, מגיע עוד פעמיים, וכל פעם שלוש שעות בלי להתייאש.
או על חבר יקר, שעד שמצא סוף סוף זמן בין שני סבבי מילואים ארוכים לצאת עם אישתו לסוף שבוע ארוך בחו"ל, מה שחשוב לו זה להתקשר ולשאול איך אני מרגיש?
או על חבר יקר אחר, שבלעדיו הייתי ממשיך ללבוש את החלוק המגעיל של בית החולים, כי פשוט לא הצלחתי להחליף בגדים לבד?
איזה חמור אני, שלא ידעתי שיש לי כאלה חברים.
ועוד דבר גיליתי. גיליתי גם משהו על עצמי. אני אף פעם לא הייתי מאלה שישר קופצים לעזור לאחרים. תמיד נתתי לאותם אחרים, אלה עם הראש הגדול, ה"מֶנץ'-ים", לעשות את העבודה, ולארגן, ולוודא ולהתמיד.
כן תרמתי כסף כשביקשו, או באתי לבקר או לנחם, או הבאתי אוכל. אבל תמיד לקחתי רק את הדברים הקלים והפשוטים והקצרים. ואיך לומר, היה לי ברור שאת הדברים המסובכים, ובעיקר הלא נחמדים והלא נעימים אני משאיר למישהו אחר.
עד שפתאום עברתי צד, מהצד התורם לצד הנתרם. מהצד הנותן למקבל.
והבנתי שני דברים. הבנתי שצריך לדעת לקבל מאחרים גם כשאולי מבחינת מה שאני עשיתי לא ממש "מגיע לי". זה לא עניין סימטרי. תמיד יהיו כאלה שנותנים יותר ותורמים יותר, וכאלה שפחות. ולא נותר לנו אלא לקבל מהם ולקנא בהם.
ודבר שני הבנתי. שמעבר לעובדה שאני חייב להגיד תודה גדולה לכל מי שסייע ועזר, ודאג, והתפלל, ואפילו רק חשב. מעבר לכל זה, ואחרי כל זה, ובגלל כל זה, אני כבר לא יכול רק לקבל מהם ולקנא בהם. אני צריך להצטרף אליהם.
כי הם באמת אנשים טובים. אנשים טובים מאוד. והדרך ארוכה מאוד. והאנשים הטובים שם לאורך כל הדרך.
אז במקום להיות חמורים, כמו שאני הייתי, תהיו אנשים טובים.
והמהנדס החכם אומר: אנשים טובים יודעים את הדרך ואתם כדאי לצעוד.
וואו! תהיתי לעצמי לאחרונה מה קורה איתך. תודה על העדכון, וב"ה שזה הסתיים בטוב. נאחל לך בריאות איתנה וחברים טובים לאורך ימים ושנים
אהבתיLiked by 1 person
רפואה שלמה
חשבתי שסתם הזנחת אותנו…
אבל הזנחת את עצמך – יותר גרוע
אהבתיאהבתי