אני לא פיצ'ר, אני באג! על שלב השאלה הזהה ושלב התשובה הזהה, עמימות קונסטרוקטיבית לעומת עמימות נוירולוגית ועל תיכנות מונחה עצבים בבית חולים.

אני לא פיצ'ר, אני באג!
[המשך עלילות ההייטקיסט המצוי בבית החולים, פוסט חזרה לרמת הציניות המקובלת.]
את התזכורת הכואבת הנ"ל קיבלתי שוב במהלך אישפוזי האחרון. כפי שקרה בפעם הקודמת, ברגע שצלחתי את שערי הטריאג' במיון, הפכתי להיות עוד באג ברשימה הארוכה של חולים הממתינים שמישהו יטפל בהם. ועד אז, אתה יכול להיחנק. בקיצור טיפול הייטקיסטי סטנדרטי לבאגים. חשבתי שאני משהו מיוחד, פיצ'ר מתוחכם. וגיליתי שאני רק עוד באג בין המון אחרים.
שלב השאלה הזהה
אופן הטיפול האיטי והספורדי להדהים, מיד הקפיץ לקוד-קודי את מה שמכונה בתיכנות ההישרדותי: שלב השאלה הזהה, הלא היא: "כמה זמן זה יקח לך"?
על פי מחקרים אקדמיים, זוהי השאלה המושמעת ביותר בחדרי העינויים של ההיי-טק, המכונים לעיתים חדרי ישיבות.
התשובה לשאלה זו, אינה זהה ואינה לא זהה. היא פשוט חסרת משמעות. זוהי תשובה שאינה תלויה בדבר, מכיון שבכל מקרה שואלת השאלה, דהיינו כל אחת מחברות המגדר-הניהולי, פשוט מתעלמת מהתשובה ומחליטה על דעת עצמה כמה זמן זה יקח. והסיבה לכך ידועה לכל, לשואלת כמו גם לעונים. לאף אחד אין באמת מושג כמה זמן זה יקח.
שלב התשובה הזהה
ובדיוק בנקודה זו נדהמתי לגלות שדווקא במערכת הבריאות המהוללת שלנו, השנייה רק לתעשייתנו היקרה ברמת הבירוקרטיה והקומבינות, דווקא כן יש תשובה אחת ויחידה.
את מי מאנשי הצוות שלא תשאלו, ומתי שלא תשאלו, ובאיזה צורה שלא תשאלו, תמיד תתקבל אותה התשובה בדיוק: "עוד כמה דקות".
מתי האחות תבוא? עוד כמה דקות. באיזו שעה הביקור רופאים? עוד כמה דקות. מתי מגישים את ארוחת הצהריים? נכון – עוד כמה דקות.
עמימות קונסטרוקטיבית ועמימות נויורולוגית
מה שיפה בתשובה הזהה הזו, שהיא בד בבד קצרה וקולעת, ויחד עם זאת מעורפלת וגמישה להפליא. שכן המושג "כמה דקות" מתפרס על כל מספר טבעי שנמצא בין שתיים למאתיים שישים ושמונה דקות בָּצֵל. או בהיי-טקיסטית מדוברת, בין רבע שעה לרבעון של שנה.
קוראות הפינה הנאמנות ודאי זוכרות שאני חסיד גדול של שמירה על עמימות קונסטרוקטיבית ושימוש בלוגיקה עמומה. אבל כל זה קוד ויפה בזמן שאני משתמש בזה על אחרים, לא כאשר משתמשים בזה עלי.
גיליתי שהדבר ממש מעצבן, ובתור אחד שסובל מבעיות כרוניות במערכת העצבים, כל העמימות הנוירולוגית הזו עלתה לי על העצבים.
תיכנות מונחה עצבים
לא משנה באיזה אופן ניסיתי להסב את תשומת ליבה של האחות. לחצתי על הכפתור עד שאצבעי נדבקה אליו, כלום לא קרה. זעקתי זעקות שבר וזייפתי כאבי תופת – נאדה. גם החבר ה"פרוקסי" ששלחתי לנסות לאתר איזה אח או אחות, או אפילו גיס או בן דוד, נעלם גם הוא. ירדתי בכוחות עצמי מהמיטה ודידיתי לתחנת האחיות רק כדי לגלות שאין שם נפש חיה.
בתחום זה לפחות, יש למנהלות ומנהלי המוצר והפרוייקט שלנו לקחת שיעור מאותם אחים ואחיות, איך להתעלם ולסנן ולנפנף בקשות של לקוחות ושל ארכי-טקטים מצויים. תשדרו עמימות. תהיו עמומי-מוח. אל תתחייבו לשום דבר, ובטח שלא ללוחות זמנים קשיחים. תלמדו מהאחיות והאחים.
אמנם זה גורם לרמת המתח והעצבנות לעלות לרמות קריטיות, אך כידוע, אחת השיטות הטובות ביותר להאיץ את תהליכי הפיתוח הוא באמצעות תיכנות מונחה עצבים.
מניסיון אישי בשני המקומות, גם בבית החולים וגם בהיי-טק, מי שמתעצבן יותר מנצח.
והמהנדס החכם אומר: אל תדבג את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שקודו מוטל לפניו (ע"פ פרקי אבות ד, יח)