על רמאות עילית ברכבת התחתית והקשר לדב-אוּפְּס שלנו. מאין באתי ולאן אני הולך? ולמה האוטובוסים הדו-קומתיים עדיין נוסעים. וגם: כרטיסים במבצע למיוזיקל בלונדון. על הרפתקאותיי בלונדון כמשל לחייו של הייטקיסט ממוצע.
לונדון לא מחכה לי. היא ממש ממש לא מחכה לי. למען האמת, היא רועדת מפחד מהרגע שאני אמצא זמן לקפוץ אליה שוב ולהראות לה מה זה. אל תתפלאו אם בפעם הבאה שאתם רוצים ליסוע ללונדון תגלו שלונדון עברה לפריז או לניו-יורק בקרוב.
וכל כך למה? בגלל התזמון הבריטי המושלם. אפשר לחשוב שהם שוויצרים, הבריטים האלה, עם התזמון המושלם שלהם. מושלם ברמות של באג סופר קריטי שמשתחזר אך ורק באמצע הדמו הכי חשוב קָבַל עם וחברה ומשקיעים ומי לא.
מה כבר קרה אתן שואלות את עצמכן (לגברים שבין הקוראים לא באמת אכפת מה קרה, העיקר שיש סיבה מוצלחת להתעצבן)? מה שקרה זה שעד שסוף סוף לקחתי חופש מהעבודה לסופ"ש ארוך בלונדון, לונדון החליטה שהיא לא תתן לי לשכוח את העבודה, ובכל מקום ומקום, בכל אתר ואתר היא הזכירה לי: מאיפה באתי? מהעבודה, לאן אני הולך? לעבודה? ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון – לפני אף אחד, כי לאף אחד לא באמת איכפת מה אני עושה בעבודה, כל עוד הכל דופק כמו שעון בריטי, סליחה, שוויצרי.
הולכים הרבה – נוסעים מעט
זה התחיל, וגם הסתיים, ב"טיוב" – הלא היא הרכבת התחתית המהוללת של לונדון. מה אומר ומה אמרג'ג', איזו מערכת משוכללת! איזו תשתית מפוארת ואוטומטית להפליא. הכל דופק כמו אותו שעון בריטי מהולל. אה-מה-מה? אחרי כמה נסיעות אוטומטיות למשעי, פתאום הבחנתי לתומי, או לטמטומי, שאמנם הכל מהיר ומדויק כשאתה על הרכבת. אבל לפני, וגם אחרי הרכבת צריך ללכת לא מעט. יש ללכת כעשר דקות בתחנת המוצא, נוסעים חצי דקה ברכבת, ואז צריך לקרטע עוד כרבע שעה עד ששוב זוכים לשזוף את פני השמש, או העננים במקרה של לונדון, כי שמש אין שם.
בקיצור עבדו עלינו. בדיוק כמו הדב-אוּפְּס שלנו. משקיעים טונות באוטומציה, ועדיין אנחנו צריכים לעשות כמעט הכל לבד. אבל העיקר שיש אוטומציה. ה"טיוב" הלונדוני זה הרול-מודל של אנשי האוטומציה – בונים מערכת נפלאה, שכולם משתמשים בה, ואף אחד לא שם לב שלמעשה היא לא חוסכת כלום, ואפילו גורמת לכולם לעבוד יותר קשה.
לא במקרה נקראת הרכבת התחתית Underground, כי בדיוק כמו אנשי הדב-אוּפְּס היקרים שלנו, גם שם כשמשהו באוטומציה המפוארת נשבר, כולם נעלמים מתחת לאדמה.
לצאת מאזור הנוחות?
השלב הבא היה השלב המעשי. עלינו לפני הקרקע והמציאות טפחה על פנינו. מתברר שבבריטניה כולם נוסעים הפוך. אבל ממש כולם. לא רק כמה חמורים. כולם. סכנת נפשות! לפני כל צומת תרגלתי את המנטרה מצילת החיים ממשחק המחבואים "מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני והשד יודע איפה" והסתכלתי לכל ארבע רוחות השמיים וגם למעלה ולמטה לפני שהעזתי לחצות כביש. עדר של חמורים מופרעים.
אבל אחרי הצומת השלישי, החלטתי שאני לא אכנע לאפקט העדר. אני אמשיך להסתכל רק שמאלה כשאני חוצה את הכביש, אפילו שהתנועה באה מימין. בדיוק כמו בעבודה – אותי לא יזיזו מאזור הנוחות שלי. אני איש של ווינדוס, ולא מעניין אותי שכולם כבר מזמן עברו ללינוקס או מק. אני נשאר עם החלונות שלי. זה הסתיים בשתי תאונות דרכים קלות, אבל היה שווה את זה.
עניין של זמן
במשך כל השהות הלונדונית שלנו כמעט לא ירד גשם. הסיבה לכך היא כמובן מפני שהיינו רק במקומות סגורים: מוזיאונים, גברת טוסו, אפילו השייט בתמזה היה בסירה עם תקרה. אז למה שירד גשם אם הוא לא מפריע?
אגב, התרשמתי עמוקות מהמוזיאונים. מימוש מושלם של כללי התכנות ההישרדותי, אפילו אני לא הצלחתי להגיע לרמות כאלו. קחו לדוגמא את המוזיאון של גברת טוסו. פסגת ה"ההעתק הדבק". ולפעמים הההעתק נראה יותר מוצלח מהמקור. אין דברים כאלה. למה להמציא משהו חדש, בא פשוט נעתיק ממישהו אחר ועוד ניקח על זה כסף.
או, למשל, המוזיאון הבריטי. דוגמא ומופת לכלל 8 של עקרונות התכנות ההישרדותי: "אי שוויון הקרדיטים / עיקרון הפעולה המינימלית". איך לגרום לעמים אחרים לעבוד כמו חמורים, ואז לקחת את העתיקות שלהם אליך ולקבל את כל הקרדיט בלי טיפת בושה. פשוט לקנא.
אז גשם לא ירד, אבל טפטוף טורדני היה גם היה. וכל הזמן. וגם זה הזכיר לי את העבודה. את אותו זרזיף מיילים והודעות ובאגים מטופשים ושאר מרעין-בישין שפשוט לא נותנים לעבוד. כל הזמן מציקים ומטרידים ובעיקר מוציאים אותך מהריכוז, שגם ככה הוא ברמה ששואפת לאפס.
אמרתי "כמעט" לא ירד גשם. כי ביום היחיד שהיינו בחוץ, שהלכנו לראות את חילופי המשמרות בארמון באקינגהאם האפרפר. שם דווקא כן ירד גשם. מה זה גשם? כאילו כל העננים של האינטרנט החליטו שזה בדיוק הזמן להשפריץ את כל מה שיש להם, עלינו. אז ביטלו את החלפת המשמרות. הכל עניין של תזמון. בדיוק כמו אותו באג קריטי שהזכרתי בהתחלה, שיודע להופיע בתזמון מיקרוסקופי על מנת לגרום לנזק קולוסאלי.
הפרוסס
אם כבר נגעתי באותם חילופי המשמרות, הרי הטקס הארכאי-משהו הזה הינו משל ושנינה לתהליכים המוזרים והביזאריים שניתן למצוא תחת כל עץ רענן בתעשייה עתירת הפרוססים שלנו. משתמשים בכלים מיושנים שעטופים בשכבות של דברים שאף אחד כבר לא מבין בשביל מה צריך אותם. אבל ממשיכים לעשות אותם באדיקות דתית ממש. וכשמנסים לברר למה לכל הרוחות ממשיכים עם התהליך המסורבל, הכבד, ובעיקר המיותר הזה, התשובה האלמנטרית שמתקבלת היא: מה זאת אומרת למה? זה מה שתמיד עשינו וזה מה שנמשיך לעשות. שהרי בדיוק כמו טקס חילופי המשמרות, הפרוסס הוא כבר מזמן לא האמצעי, הוא המטרה.
עובד? אל תיגע!
לסיום אותו יום גשום ומוצלח, מצאנו את עצמנו רצים כמו מטורפים לתאטרון. למה? כי מישהו (אולי זה היה מישהי, זו לא הנקודה) החליטה שאנחנו חייבים ליסוע לפחות פעם אחת בתופעה האדומה הזו המכונה אוטובוס דו-קומתי. עד לרגע זה לא ברור לי בשביל מה צריך את השטות הזו. חמישה ימים בלונדון, ולא ראיתי אוטובוס אחד מלא ביותר מחמישים אחוז. היה אפשר להסתדר גם עם אוטובוס חד-קומתי. בסוף הבנתי, שכנראה אי-שם לפני כמה עשרות שנים, כשה"טיוב" היה פחות אוטומטי ומהולל, אולי באמת היה צורך בתחבורה ציבורית דו-קומתית, ואולי אפילו תלת-קומתית. אלא שמאז עברו הרבה מים בתמזה, וכבר אין שום צורך בתופעה התחבורתית-אדמונית הזו. אבל זה עובד. ואם זה עובד – אל תיגע. נרגעתי.
אבל עובד לאט. אז רצנו לתיאטרון, והגענו בדיוק ברגע האחרון. כן, ניחשתם – בדיוק כמו בהיי-טק, תמיד מגיעים ברגע האחרון. מתנשפים, ורטובים, אבל בזמן. קצת התביישנו, התייבשנו והתיישבנו, רק בשביל שכמה דקות אחרי שהתחיל המיוזיקל פתאום תהיה הפסקת חשמל בכל הרובע (על אמת) וההופעה בוטלה. כן, בדיוק כמו בהיי-טק, עובדים קשה רק בשביל לגלות שהפרוייקט בוטל.
הנחמה היחידה, הייתה כמובן בעובדה, שלא רק ההצגה שלנו בוטלה, אלא כל ההצגות. אני מודה שהיה בי טיפה יותר משמץ של שמחה לאיד לראות עשרות ילדות בשמלות של אנה ואלזה מיבבות בבכי מחוץ לתאטרון אחר בהמשך הרחוב. מה לעשות, אני הייטקיסט, שמחה לאיד זה בגנים שלי.
לא משתחזר!
וכמו שהכל התחיל כך זה גם הסתיים, ברכבת התחתית. היינו אמורים לחזור באותה הדרך שבאנו. שלוש תחנות בתחתית לתחנת ויקטוריה עליה השלום, ואז להחליף לרכבת אקספרס לנמל התעופה.
ירדנו בתחנה הנכונה, ועלינו אל מעל לפני הקרקע, רק בשביל למצוא את עצמנו במקום זר ומנוכר, מוקף במגדלי עסקים. בקיצור, באזור, אבל לא איפה שרצינו להיות. למרות שרק לפני כמה ימים עברנו באותה הדרך בהלוך, איכשהו עכשיו משהו השתבש, והיינו במקום אחר. הרצתי את הכל בראש, פתחתי את המפה, אפילו ניסיתי לעשות ריברס-אנג'ינירנג. ואכן, עשינו הכל כמו שצריך, בדיוק לפי התוכנית, אבל הגענו למקום אחר. אתם כבר יכולים למצוא לבד את קווי הדמיון…
הקינוח היה כמובן שהטיסה ארצה יצאה בשעתיים איחור, התירוץ של חברת התעופה היה שהעיכוב נגרם כתוצאה מאותה הפסקת חשמל ידועה לשמצה. נו, לפחות היה אותו רוט-קוז לשתי הבעיות…
ולסיום, אם מישהו מעוניין בקופון על סך 200 יורו למיוזיקל לבחירתו בשנה הקרובה, שיפנה אלי…
והמהנדס החכם אומר: לא שיש לי אשליות בקשר להיי-טק… אבל בהיי-טק יש יותר כסף, בהיי-טק יש אווירה מצויינת, בהיי-טק התנאים יותר טובים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח (חנוך לוין, בשינוי קל)
מתחת לקו:
יש לי עוד הרבה מה לכתוב על לונדון כמשל להיי-טק. על ההייד-פארק – שם אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, וההנהלה תתעלם מדעותיך באלגנטיות של פיל. בסגנון הדלת למשרד של המנכ"ל פתוחה לכל אחד – תגידי מה שאת רוצה, ותעשי מה שאומרים לך. או הלונדון-איי כדוגמא לפיצ'ר גרנדיוזי ומיותר להפליא.
אבל אסיים בבדיחה. הקטע הביזארי הזה של הנסיעה ההפוכה הזכיר לי אגדה אורבנית ישנה, אך רלוונטית להפליא לגבי שינוי תהליכים בתעשייתינו מרובת הפרוססים.
אי שם באמצע המאה הקודמת ועדה בין משרדית בראשות מנכ"ל משרד התחבורה בדקה אפשרויות שונות לצמצום מכת תאונות הדרכים שהחלה להתפשט אז ברחבי הארץ עם ריבוי המכוניות. הם הגיעו למסקנה שעל מנת להפחית את כמות תאונות הדרכים צריך לעבור ולנהוג בצד שמאל של הכביש כמו באנגליה.
כמובן שהיה חשש גדול מאוד שלנהגים ייקח זמן להתרגל לשינוי המשמעותי. על מנת להפחית את הבלבול והבלאגן החליטה הועדה שבשלב הראשון, רק חצי מהנהגים יעברו לנהוג בצד שמאל…
Photo by Pixabay on Pexels.com
פינת הקפה 
Ha! Nice joke in the end ..
אהבתיLiked by 1 person