עלילות ההייטקיסט ברחבי לונדון-רבתי, חלק שני. על ה"אָיִן" של לונדון ושופינג-ספרינט וגם על הדמיון בין ה"טיוב" לדב-אוּפְּס שלנו ועוד
אז שוב הייתי בלונדון, הפעם עם המתבגרים ואכן הייתה חוויה מרשימה, ולהלן הרשמים מהזווית ההייטקיסטית הייחודית כמיטב המסורת של פינת הקפה.
תקציר הפרקים הקודמים
לפני כשנתיים ביקרתי בלונדון בפעם הראשונה בקריירה. את רשמי מאז סיכמתי בפוסט "לונדון לא מחכה לי", ממליץ מאוד לקרוא. אך לעצלניות שבקוראות הפינה, להלן תמצית התובנות מהביקור ההוא:
ה"טיוב" כמשל לדב-אוּפְּס שלנו – הרכבת התחתית המהוללת של לונדון, אכן מרשימה ומדוייקת ואוטומטית. אלא שלאחר מספר נסיעות פתאום את מגלה שלמעשה האוטומציה הנ"ל לא חוסכת דבר. כי בתחנת המוצא צריך ללכת איזה קילומטר וחצי, נוסעים חצי דקה ושוב הליכה של כעשר דקות. בקיצור – עוד אוטומציה שלא חוסכת כלום.
חילופי משמרות ואוטובוס קומתיים – הקלאסיקה של ה"עובד אל תיגעי". הרי לכן שתי דוגמאות מופלאות לתהליכים עתיקים, ביזאריים ומיותרים להחריד, שהסיבה היחידה שלא ביטלו אותם זה מפני שהם עדיין עובדים, וכי זה מה שעשינו ב 48'. אז האוטובוסים תמיד חצי ריקים, ובארמון בקינגהאם אי אפשר לראות כלום מרוב אנשים, אבל עדיין כולם באים לשם. העיקר לסמן עוד "וי" בתוכנית העבודה.
המוזיאונים כרול-מודל של "אי שוויון הקרדיטים" – אין כמו המוזיאון הבריטי בשביל להדגים איך לתת למישהו אחר (המצרים, היוונים, האשורים, מי לא) לעבוד קשה, ובסוף מגיע מישהו אחר ולוקח את כל הקרדיט, ולוקח גם את כל העתיקות. פשוט אדיר. וכמובן שחובה לציין את גברת טוסו ששכללה את רעיון ה"העתק-הדבק" לרמות שיא. למה לעבוד קשה, אם אפשר פשוט להעתיק ועוד לקחת על זה כסף.
וכאמור, את שאר רשמי הביקור ניתן לקרוא בפוסט "לונדון לא מחכה לי".
ה"אָיִן של לונדון"
ומה התחדש בביקור השני? הפעם הטרחתי את עצמי ואת ארנקי וכיתתי את רגלי ל"לונדון איי". נו! מה אומר ומה אמרג'ג', דברים שרואים מכאן גם רואים משם. אנחנו פשוטי העם תמיד חושבים שלחברי הדירקטוריון והפרודקטריון יש זוית ראייה רחבה יותר. הם רואים את הפרוגרמה והתחרות מלמעלה ויש להם תובנות שאנחנו, פשוטי העם על הקרקע לא מסוגלים לדמיין. אז זהו שלא! מלמעלה לא רואים יותר טוב, אפילו פחות טוב, אבל זה בהחלט עולה לחברה הרבה יותר כסף. גם כן "עין".
שופינג-ספרינט וניהול פרוייקטים
בשלב מסוים הבנות צברו בטחון ואני צברתי עייפות (צעדנו יותר ממאה וארבעים אלף צעדים בשבוע!), אז שחררתי אותן לספרינט קניות עצמאי. בעודי משוטט לאיטי בגלריה הלאומית, הרגשתי מדי פעם עקצוץ קל בכיס האחורי של מכנסיי. אות וסימן שמשהו רע מתרחש כרגע. אבל בתמרון ניהולי מבריק החלטתי להתעלם מהבעיה לנקוט באלגוריתם "בת יענה" ולבהות בחמניות של איזה בן גוך אחד.
מדהים כמה קניות בנות מסוגלות להספיק כשאין מנהל אחראי שיעצור אותן. בדיוק כמו אותם זאבי אימפלמנטציה שרצים לקודד ולשנות ולעשות רי-פקטורינג. והמנהל האחראי כמובן מתעלם מסימני הברדק המסתמן לו בעשרות האס-אמ-אסים על כל קנייה וקנייה או כל צ'ק-אין וצ'ק-אין. את המחיר כמובן נשלם בסוף הספרינט, כלומר בסוף החודש, וכנראה גם בספרינטים הבאים.
והיו עוד מוזיאונים ועוד קניות ועוד פארקים ועוד הרבה דברים. אבל נשאיר משהו גם לביקור הבא. אז הפעם לונדון כן מחכה לי. ממליץ בחום (אבל קחו בחשבון שכל הזמן יורד גשם)
והמהנדס החכם אומר: לא שיש לי אשליות בקשר להיי-טק… אבל בהיי-טק יש יותר כסף, בהיי-טק יש אווירה מצויינת, בהיי-טק התנאים יותר טובים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח (חנוך לוין, בשינוי קל).
