#103 הסגן של בר כוכבא

על חברות "דוג-פריינדלי" ו "קוד-פריינדלי". על להט החרב המתהפכת, ועל מי לא כדאי לסמוך בשעת הדחק (רמז – עלי). פוסט בינוני על יתרון הבינוניות.

"בואו לעבוד איתי. אחלה תנאים, עבודה היברידית, משרדים דוג-פריינדלי, והכי חשוב – חברה עם סביבת עובדה דינמית ומאתגרת ועבודה עם טכנולוגיות קצה".

אז לא.  לא הפכתי למגייסת לעת מצוא. אנחנו לא מגייסים. ואנחנו גם לא ליד הרכבת,  ובטח שלא דוג-פריינדלי. על התנאים צריך לדבר. אבל אני כן מוצף במיילים ופוסטים מהסוג הזה מכל עבר. ואני יוצא כאן בקריאה נרגשת לכל המגייסות ווהמגייסים באשר הן והם: ככה לא מגייסים. בטח שלא אנשים כמוני.

עבודה היברידית

חבר'ה תפסיקו עם השקר הזה. אין דבר כזה עבודה מהבית. כלומר בבית עובדים, אבל לא בעבודה. יש ילדים, וסידורים ולתלות וילונות, וכביסות. כל הזמן כביסות. אז מדי פעם מעיפים מבט במחשב, ועושים קולות של קומפילציה כדי שהבוסית לא תתעצבן. אבל לא באמת עובדים. וחוץ מזה, זה אולי מתאים לרווקים חסרי ילדים. אבל כל אלו בינינו שיש להם משפחה יודעים טוב מאוד כמה זה חשוב וחיוני ללכת לעבודה, למשרד, לאנשהו. רק לא להישאר בבית.

כבר הרחבתי בנושא בפוסט-קורונה, באמצעותו שכנעתי את הגורמים שאני עובד חיוני, כלומר חיוני שאני לא אשאר בבית. למען הסדר הטוב, והבריאות הנפשית שלי. אז לא! עבודה היברידית זה לא יתרון מבחינתי.

דוג-פריינדלי vs. קוד-פריינדלי

לפני שאתם נותנים לחיות לחיות, מה לגבי תעשייה שהיא "human-friendly"? מה עם כל המהנדסים הבכירים, המנהלות, הארכי-טקטים, ושאר זקני ההיי-טק שלא סובלים שיש להם מפלצות על ארבע שמסתובבות להם מתחת למקלדת?

לא זכור לי שכשחתמתי על החוזה התחייבתי שהרגליים שלי ישמשו כעמודי גרוד לכלבים משועממים. תעזבו אותי בשקט. תנו לי לעבוד בסביבה אנושית, נורמלית ונטולת כלבים. אז אם אתם רוצים לפתות אותי לעבור לחברה שלכם, תגידו שאתם קוד-פריינדלי, נראה לי יותר חשוב, לא?

עבודה מאתגרת

טוב, עד עכשיו זה היה בקטנה. אבל פה ממש הגזימו. זה אמור לשכנע אותי לעבור עבודה? סביבה מאתגרת? קשייים ואתגרים? נראה לי פספסתן פה בגדול. הרי אני בא לעבודה במטרה אחת ברורה: לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר. אתגרים זה לא משהו שמקדם אותי לעבר המטרה הזו.

נכון, אולי הצעירים חסרי המנוח (ובעיקר חסרי הניסיון) כן מחפשים את האתגרים בעבודה. אני אוהב לכנות אותם זאבי האימפלמנטציה. אותן מתכנתות נועזות, שעוד כוחן במותניהן, ובעיקר במקלדותיהן. שהן ילכו לרעות הרפתקאות וטכנולוגיות-קצה בשדות סטארטאפים זרים. אבל שיעזבו אותי בשקט, אני כבר עברתי את השלב הזה. אני לא מחפש לחיות על הקצה של שום טכנולוגיה.

להט החרב המתהפכת

והרי הדבר מדבר בשם עצמו. אותה סביבת עבודה מאתגרת תמיד באה יחד עם "Cutting-Edge Technologies", שם הייטקיסטי ומושך, שטומן בחובו מלכודת אכזרית. משמעות הביטוי היא טכנולוגיות הקצה החותך, או התער החותך. ואני אומר לעצמי, בשביל מה אני צריך את זה. הרי מי שמתעסק עם דברים חדים ומסוכנים יכול לפצוע את עצמו. בשביל מה?

כפי שכבר הסברתי בכלל 8 של התכנות ההישרדותי, יש לבחור את המשימות בתבונה. כלומר, לא טכנולוגיות חדשות ו"מאתגרות". שם יש המון סיכוי להיכשל: אין את מי לשאול, אין ממי להעתיק. והכי גרוע – אין את מי להאשים (לא סתם קוראים לזה טכנולוגיות הלהב החותך, כי זה אשכרה חותך בבשר החי). את חושבת שאת יודעת איך את מתחילה את ה"אתגר" הזה, אבל אין לך מושג אם ואיך ובעיקר מתי תצאי ממנו. אשכרה מלכודת.

יתרון הבינוניות

הנקודה המרכזית אותה אני מנסה להעביר בפוסט הבינוני הזה (וכנראה שלא בהצלחה מרובה) הוא יתרון הבינוניות. הרי כל מה שאנחנו רוצים זה לעבוד את המינימום הדרוש כדי שלא יפטרו אותנו, ולא יותר ממה שצריך. בשביל זה צריך להיות בינוניים. תמיד לוודא שיש מסביבך מישהו גרוע יותר, כך שכשתונף חרב הפיטורים, היא תעבור מעל הראש שלך. אבל מצד שני צריך לוודא שיש גם מישהו תותח בסביב, שיבצע את כל העבודות הקשות והמסובכות. ככה שאני עדיין אוכל לצאת בשעה סבירה, ולא להיתקע עם דיבוגים לשעת לילה מאוחרת. אני לא רוצה להיות זה שסומכים עליו בשעת הדחק. יש גדולים ממני שעליהם צריך לסמוך בשעת הדחק (וד"ל).

הסגן של בר כוכבא.

אז הנה, הגענו לכותרת של הפוסט. אומרים שאף אחד לא זוכר איך קראו לסגן של בר כוכבא. נו? אז מה? אני רואה בזה דווקא יתרון גדול. הרי בסופו של דבר המרד נכשל, אבל את הסגן של בר כוכבא אף אחד לא מאשים, כי אף אחד לא יודע מיהו. הסגן של בר כוכבא הוא הרול מודל של הבינוניות. מצד אחד תפקיד בכיר יחסית, אבל אנונימי וחסר אחריות לחלוטין. יותר טוב מזה לא יכול להיות. יש תנאים, יש עבודה נוחה, אבל כשהכל מתרסק (ובינינו, באיזשהו שלב משהו בטוח יתרסק) אפשר לשקוע תחת מעטה של עמימות תפקידית, והאשמה תעבור לדרג הבכיר.

או כמו שסיכם זאת יפה אלון גל: אדם בינוני, שם לעצמו יעדים בינוניים, כדי להיות בטוח שהוא עומד בהם. כאשר הוא אכן עומד בהם, הוא הופך להיות – 'סיפור הצלחה של בינוניות'.

והמהנדס החכם אומר: אל תהי ראש לשועלים, ואל תהי זנב לאריות. תפוס מקום טוב באמצע.