#110 התירוץ למיליון

על אלגוריתם עצלן (אבל אמיתי), על מניפת תרוצים, תירוצי מכוניות ותרוץ מכשולים, ו"הכלב אכל לי את הקוד". פוסט עמוס במשחקי מילים רדודים על למה לא הספקתי כלום

"הרבה זמן לא כתבת" אמרה לי מישהי בפינת הקפה. הרבה זמן? שלושה שבועות. ספרינט! אפשר לחשוב שמישהו פה אצלנו בבניין עשה משהו פרודוקטיבי בספרינט האחרון. הרי אצלנו כבר מזמן כולם משועבדים לפרוסס ולאף אחד כבר אין זמן לעבוד על כלום. הפרוסס הוא הסיבה, הוא המטרה, הוא הכל ואין בלתו!

"אה, תשמעי יש לי המון תירוצים למה לא כתבתי 'המון' זמן, אבל אין לי זמן לתרץ. חייב לרוץ. אולי אני אכתוב על זה פוסט", עניתי לה בהתחמקות אלגנטית ושנונה. כהרגלי, יש לומר. ואז שכחתי מזה לגמרי, זה עוד הרגל שלי, לשכוח דברים.

האלגוריתם העצלן שלי

ואז, לפני כשבועיים פתאום תזכורת בוואטסאפ המשפחתי המורחב לאיזה אירוע משפחתי שממש, אבל ממש לא התאים לי. מיד הזעקתי לפעולה את האלגוריתם העצלן שלי. כן,  כן! יש דבר כזה. לא יודע איך מושג שכל כך תואם את השקפת עולמי הדחיינית-עצלנית חמק מחיישני הסייבר-הומור שלי עד עתה.

בכל אופן עקב קוצר הזמן, האלגוריתם העצלני הספיק לאתר לי רק תירוץ אחד ברמת-אמתלה גבוהה – מסיבת סיום שנת הלימודים של אחד הילדים. לפחות זה יתרון אחד כשיש לך סך ילדים גבוה מהממוצע. ככל שיש יותר ילדים, יש יותר תירוצים. אבל מצד שני יש גם יותר צורך להשתמש בתירוצים, כך שהעסק די מתקזז. אבל הפעם יצא טוב.

בבוקרו של יום האירוע המדובר, התחלתי לכתוב הודעת חמקנות, כולל צילום מסך של ההזמנה למסיבת הסיום. הרגשתי שאני מכוסה. אך טרם הספיקותי לשלוח את החמקנות, פתאום קפצה הודעה מבעל האירוע המשפחתי: "תזכורת: לא לשכוח מחר בשבע בערב". מחר? זה לא היום? זה מחר!

נו, מה אני אגיד? דווקא היה די בסדר, המשפחתי הזה. לא סבלתי מעל הממוצע והאוכל היה נסבל. למעט העובדה שהאירוע היה שמונה קילומטר דרומית לקריית שמונה, כל השאר היה בגדר הסביר.

מניפת תירוצים

כמו שאתן מבינות, הייתה לי דרך הארוכה הביתה, ואת התוצאה אתן קוראות עכשיו. המסקנה המיידית מהתקלה הנ"ל היא שאף פעם אין להסתפק בתירוץ אחד. וזה נכון גם בחיים הפרטיים אבל גם, ואולי בעיקר בעבודה. חייבים גיבוי. אני קורא לזה מניפת תירוצים. או בלשון מעט יותר מליצית "תירוץ לכל עת".

מניפת התירוצים היא אחד הכלים החשובים ביותר של כל הייטקיסט הישרדותי ממוצע. ובקרב המגדר-הניהולי זהו כלי ראשון במעלה. והנה דברים שכתבתי בעבר על שיטת הניהול העמומה: "כאשר ניצני האסון מתחילים לבעבע ולחדור את שכבות העמימות, על המנהלת עמומה לשלוף את מניפת התירוצים שלה ולהתחיל לנפנף לכל עבר שלל תירוצים והאשמות כמיטב המסורת של הכלל הראשון של התכנות ההישרדותי. ככל שהמנהלת ההמומה, כלומר העמומה, צוברת ניסיון של פרוייקטים כושלים ופרוגרמות שהתרסקו לענן של באגים, כך מתרחבת לה מניפת התירוצים בשלל תואנות שווא, ועלילות-באג כאלו ואחרות". אכן מילים כדורבנות. אני כתבתי.

שלל תירוצי המגזר

אם כן, חייבים לייצר מניפת תירוצים, כך שאם תירוץ אחד משתבש תמיד ניתן לשלוף תירוץ אחר שיסביר למה וכמה ואיך, ובעיקר  – למה זה לא אני.

ולטובת מאותגרי החמקנות, הנה מבחר מתירוצי המגזר לכל עת ולכל מצב. הוראות שימוש: אין להשתמש באותו תירוץ פעמיים באותו שבוע. רצוי להשתמש לאחר ארוחת הצהרים, כשהמנהלת במצברוח טוב.

• הייתה בעיה דחופה מהלקוח (הלקוח זה אשתי, אני עובד גם אצלה, ולפעמים בעיקר אצלה, במשרה מלאה).
• הדוקומנטציה לא הייתה מעודכנת, ושרפתי שעות על להבין מה הולך בקוד (למעשה אין דוקומנטציה בכלל, אבל אף אחד לא יודע את זה)
• האוטומציה קרסה, ולא יכולתי לדלוור (תמיד עובד, הרי כל העסק שם לא מתפקד יותר משעתיים-שלוש בשבוע).
• אני עובד על פיצ'ר יותר חשוב (אני מעדכן את הקורות חיים שלי, ומתכונן לראיון בחברה שמציעה לי פי שתיים…)
• הכלב אכל לי את הקוד (בכל זאת, אנחנו התעשייה היחידה שמתיימרת להיות דוג-פריינדלי, לא?)

בשעת הדחק, תמיד ניתן להשתמש בתירוצי מכוניות (למחמירים אפשר קצת ללכלך את הידיים והברכיים כדי שזה יראה אמין יותר) או בשלל תירוצי מכשולים, שיפוצניקים וטכנאית שאמורה להגיע בין היום בשתיים בצהריים למתי שהפרוגרמה אמורה להסתיים.

שילוב תירוצים

לאחר שצוברים מספיק ניסיון ובטחון עצמי, ניתן לעבור לשלבים מתקדמים יותר. התחכום המנצח הוא כמובן שילוב התירוצים זה תמרון חמקני מהפכני המשתמש במניפולציית ההיפוך. דהיינו, מושא התירוץ –הופך לתרוץ עצמו.

הדוגמא הקלאסית היא כאשר מזדמנות לך שתי ישיבות קריטיות בעדיפות סופר עליונה, ושתיהן נקבעו לאותה השעה בדיוק. במקרה הזה, היעדרות מישיבה אחת הופכת לתירוץ להיעדרות מהישיבה השניה. ומי שהבינה, הבינה.

אז זהו. רציתי לסיים את הפוסט באיזו שנינות, אבל לאור הנסיבות (הזמינו אותי לישיבה קריטית בעדיפות סופר עליונה) אין לי שום דבר שנון לכתוב. פשוט, נגמרו התירוצים.

ולמעוניינות: כדאי לעיין בעוד כמה פוסטים מעודדי בטלה ודחיינות: בשבח הבטלה, אחרי החגים ו"מחכים לקודו" והמדריך למשקיע המתחיל בהיי-טק.

והמהנדס החכם אומר: לא תירוצים, תוצאות! (פתגם צה"לי)

ותודה לאותה אחת שנתנה לי את הטריגר לפוסט הזה. אני יודע שאת קוראת את השורות האלה. ואני יודע שאת יודעת שאני מתכוון אליך. העיקר להרבות באהבת חינם ברוח טובה.

Image by Allan Lau from Pixabay