על מי נאמר "וראה באגים לבאגיך"? מה זה "קודהּ של אמא", ומה אמר האבא של האינטרנט, ואיך באים פוסטים לעולם? וגם: ג'וב סקיוריטי – לא מה שחשבתם. פוסט על גידול קוד ופיתוח ילדים.
יאללה! ואמוס! אודרוב! גיגנגן! היידה-ברה! לכו! זהו! נגמר החופש. הלכו.
אמנם חלק חזרו אחרי שעה או שעתיים, אבל גם זה משהו, התחלה. היה ארוך החופש השנה, נכון? זו תעלומה קוסמולוגית על-זמנית שגורמת לכך שכל שנה החופש נהיה ארוך יותר. לא ברור הקטע הזה.
אבל גם זה הסתיים. אפשר קצת לנשום. קצת, כי תכף החגים, ועוד פעם חופש. אבל בינתיים הילדים חזרו ללמוד, ההורים לעבוד, ומה שנותר זה בפקקים לעמוד.
איך פוסטים באים לעולם
אז בעודי עומד בפקק, כבר ביציאה מהחניה של הבית! כי מה לעשות ואני גר ממש ליד הבית-ספר, ראיתי מחזה מרטיט של זוג הורים מציץ מעל הגדר של בית הספר לראות איך הולך לילד ואיך הוא מסתדר עם התיק על הגב ואם מישהו מפריע לו.
ובדיוק באותו הרגע קפץ לי מייל בטלפון, בו מישהו שואל אותי איך הולך עם הבילד ואיך מסתדר התיקון של הבאג, ואם מישהו מפריע לי.
נו! מה אומר ומה אמרג'ג', תראו איך דברים מסתדרים, ואיך פוסטים באים לעולם. אם מוחמד לא בא אל הפוסט, אז הפוסט בא למוחמד, כלומר לאוטו שלי.
פיתוח ילדים וגידול קוד
כבר כתבתי פעם, בפוסט מרגש במיוחד בשם "הנשיקה שהלכה לאיבוד" על דרכי התמודדות עם קוד מתבגר. מומלץ לכל מי שכבר יש לה קוד אחד או שניים. וגם למי שאין, אבל מתכננת להביא עוד קוד לעולם. שתדעו לאן אתן נכנסות.
אבל מתבגר או לא מתבגר, הדמיון בין פיתוח ילדים לגידול קוד הוא מדהים. כלומר פיתוח קוד וגידול ילדים. בעיקר מהבחינה הרגשית. איך אנחנו נקשרים לקוד שכתבנו, נכון? איך אנחנו אוהבים אותו, ורוצים לראות אותו מצליח. ושהכל ירוץ לו בקלות ושלא יהיו באגים ותקלות. וכמובן שאנחנו צריכים לעזור לו להתמודד עם המערכת הנוקשה והפרוססים והבירוקרטיות למיניהן ושאר מרעין בישין. בכל זאת זה הקוד שלנו, ואנחנו אחראים עליו. וכשהקוד עוד קטן ולא יציב, איך אנחנו שומרים עליו. אם מישהו רק נוגע לנו בקוד שלנו, איזה צעקות אנחנו מרימים. "שלא תעזו לגעת לי בקוד", ו"מי הזיז את השורה שלי" ועוד כאלה.
ואיזה כיף זה לקבל מחמאות על הקוד שכתבת, ושכולם יגידו כל הכבוד, ורואים שהשקעת בחינוך של הקוד וכו'. כיף גדול.
וגם כשלא הכל הולך כמו שצריך, אנחנו מיד שם לטפל בבעיות, ולתקן, ולריב ולשכנע ולוודא שהכל מסתדר.
מי רוצה להחליף קימפולים לקוד
ואז בא היום. והקוד מגיע לפרודקשן. זהו, הגיע הזמן לשחרר אותו לעולם ושיסתדר בעצמו. וגם אנחנו קצת התבגרנו, ואם נודה על האמת, קצת נמאס לנו מהקוד הזה. ואולי הגיע הזמן למשהו אחר? לא, ואני לא מתכוון להביא עוד קוד לעולם. לא שאנחנו לא רוצים, זה פשוט שאנחנו לא בטוחים שהעולם יעמוד בעוד קוד כזה. וחוץ מזה, כבר אין לנו כח לגדל עוד קוד. עוד פעם להחליף קימפולים מסריחים, עוד פעם לילות דיבאג לבנים בלי שינה. והבדיקות והחיסונים בטיפת הסייבר-לאב. בחייאת כבר עברנו את השלב הזה בקריירה שלנו.
אני לקודי
אכן, גדל הקוד והתפתח, לעיתים אפילו קצת יותר מדי, כמנהגם של מתבגרים. ומעכשיו הוא כבר עצמאי. או בכל אופן הוא כבר לא באחריותי. יש צבא, יש אוניברסיטה, יש עולם שלם של גו'ניורים זאבי-אימפלמנטציה שידאגו לקוד הזה להסתדר בעולם. אני את שלי עשיתי.
זה לא שאני לא אוהב את הקוד. הרי עצמי ומקלדתי הוא. יש לי המון זכרונות ממנו ועברנו הרבה ביחד. מאוד אהבתי את מה שאמר האבא של האינטרנט, וינט סרף:
…ותכנות מחשבים היה כל כך מרתק. אתה יוצר את היקום הקטן שלך, ואז הוא עושה מה שאתה אומר לו לעשות
נו יש יותר טוב מזה? אמנם גדלנו והתבגרנו ונפרדנו לשלום, אבל תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לקוד שלי.
וקודי לי
זו לפחות הייתה התוכנית. אני אומר לקודי שלום ולא להתראות, וקודי לי מפנה את הגב ודרכנו נפרדות.
עד שפתאום הוא חוזר. ככה סתם באמצע היום. כמו ילד שפתאום חוזר הביתה מהבית-ספר באמצע היום (הורים שתכננו יום-בטלה חסוי בחסות בית הספר ופתאום הילד מופיע בבית בעשר ורבע יודעים על מה אני מדבר).
מה קרה? יש באגים. "נו אז, מה? קצת קשה אז נשברים?" תנגבו את הדמעות לתוכנה, תעשו ריסטארט ותראו שזה לא משתחזר. יאללה, אתם חוזרים לבית הפרודקשן, ואני לדברים שלי.
אם זה לא עובד, אז יושבים טיפה עם הקוד, מדבגים אותו קצת עד שהוא נרגע, מקסימום נותנים לו איזה פאץ' או שניים וממשיכים הלאה.
קודהּ של אמא
אבל לפעמים, הקוד ממשיך לחזור. עוד פעם ועוד פעם. וכל פעם עם בעיות גדולות יותר (יעויין בפוסט הנשיקה, לגבי היחס הליניארי-מונוטוני-עולה שבין גודל הילדים לגודל הבעיות).
ואת מוצאת את עצמך עוזבת את כל העיסוקים החדשים והנחמדים שמצאת לעצמך וחוזרת להיות אמא במשרה מלאה. כמובן שמי שבינתיים החליטה להביא עוד קוד לעולם, בכלל מוצאת את עצמה מג'נגלת בין קוד קטן ושביר לקוד גדול ושבור.
אבל עיקר הטראומה הוא לאותם אלו שכבר חשבו שעבר זמנם ובטלה עבודתם הקשה, ותכננו לנוח על זרי התוכנה שהם כתבו פעם. והנה הם מוצאים את עצמם מדבגים את הדייסה שהם בישלו לעצמם, או יותר נכון לומר הספגטי. מנסים להיזכר מה עשינו פעם, ולמה התכוונו, ואיך לכל הרוחות זה עובד. ו"אין מצב שאני כתבתי את זה".
ומה שהכי גרוע, שפתאום אתה מגלה שבזמן שהקוד שלך היה שם בחוץ, מישהו נגע בו. עשה לו איזה מסאז' פסיכו-אלגוריתמי או משהו, כדי לתקן את הבאגים החינוכיים שלך. וכנראה שה"תיקונים" שלו רק עשו יותר נזק. ועכשיו לכו תדבגו באגים שמישהו אחר הכניס בקוד שלך. ועל אלו נאמר הפסוק הידוע: "וראה באגים לבאגיך, הלו! זה לא מתקמפל".
ג'וב סקיוריטי – לא מה שחשבתם
ויהיו מי שיאמרו: מה איכפת לך. זה אחלה ג'וב סקיוריטי. ככה אף פעם לא יפטרו אותך. ולהם אני אומר, אתם אולי צודקים, אבל לכל ביטקוין יש שני צדדים. מצד אחד לא יפטרו אותי כי רק אני מסוגל להבין את הקוד שלי. אבל מצד שני גם אני לא יכול להיפטר מהקוד הזה, ואני נשאר קשור אליו לעד. הגו'ב סקיוריטי האמיתי הוא שגם אם אתה רוצה, אתה לא יכול להתנתק מהקוד שלך.
אז אנחנו פה בשבילם, ואנחנו לא הולכים לשום מקום. כמו שהיטיב לומר זאת ישעיהו הנביא (בשינוי קל): " ועד זקנה אני פה, ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואדבג "
והמהנדס החכם אומר: "כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל" (סאמי וידאל-הול)
פינת הקפה 
הטוב ביותר עד כה
אהבתיLiked by 1 person
חן חן. אני אקבל את זה כמחמאה.
אהבתיאהבתי