לדף "פָּרָשַׁיְיטֶק" הראשי לחצו כאן
פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא: וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַפְּרוֹסֶס
רבות מהפרוצדורות והבירוקרטיות יוצרות בעיות גדולות יותר מאשר הבעיות אותן הן באו לפתור (מהנדס חכם, שם, שם). או במילים אחרות: הדרך לפרודקשן רצופה כוונות טובות ותהליכים עקומים (גם כן שם).
אבל זו הבעיה השולית. הבעיה המרכזית היא שכולם מתרגלים לצורת העבודה הזו ומיישרים קו עם הפרוסס, עם האיטיות ועם הסרבול. ובעיקר הקיבעון הארגוני הנורא הזה, של "ככה אנחנו עובדים, וככה תמיד עבדנו".
בפרשת השבוע ישנה דוגמה נהדרת לקיבעון שכזה ולאופן שבו ניתן לשבור אותו.
יעקב אבינו בורח מעשו אחיו ומגיע לחרן, ושם הוא רואה את הפרוסס במיטבו. יושבים להם שלושה ראשי צוותים, רועי קוד, שלא עושים שום דבר. ולמה? כי לפי הפרוסס לא מורידים את האבן שסותמת את הבאר עד שיתאספו כל ראשי הצוותים לאיזו ישיבת "אוֹל-הנדס", יאשרו שאפשר להתקדם ורק אז מקמפלים את הקוד, כלומר משקים את הצאן.
ובינתיים, כלום. הזמן רץ. "הן עוד היום גדול" טוען לפניהם יעקב אבינו. לא חבל על הזמן? המדרש אומר שיעקב אבינו בא אל הרועים בתלונה שזה ממש גזל. הרי משלמים לכם בשביל לעבוד, לא בשביל להתבטל. לעבוד משמע לייצר משהו, לא לעבוד לפי הפרוסס, שמשמעותו "לעבוד" על כולם.
אבל יעקב אבינו לא נכנע לפרוסס. כשיש יכולת ויש מוטיבציה אמיתית, למשל כשמחכה לך רחל אמנו על יד הבאר, אפשר וגם צריך לשים את הפרוסס בצד. כמו שנאמר: "עת לעשות לקוד, הפרו פְּרוֹסֶסיך". במיוחד אם אתה עובד חדש שהגיע מבחוץ והפרוסס טרם השחית את דרכיך.
אז נכון שאולי הפרוסס הזה נולד מתוך צורך אמיתי בעבר, אולי כדי לוודא שמישהו לא ייפול בטעות לבאר, או ישבור את הפרודקשן. מה שנקרא: פרוסס זה נכתב בבאג.
מתישהו צריך לעצור ולשאול האם האבן עדיין שומרת עלינו, או שהיא פשוט חוסמת את המים. הפרוססים מטרתם לשרת אותנו, ולא אנחנו אותם. לא מעט פעמים נוצר מצב שבו הפרוסס קם על יוצרו. ברגעים כאלה נדרשות תושייה ויוזמה בשילוב עם תחושת אחריות. לא להסתתר מאחורי נהלים, אלא כמו יעקב אבינו, לגשת ולהרים את האבן לבד.
שבת שלום.